אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
דע את הפדרר שבך צילום: אם סי טי

דע את הפדרר שבך

שעה אחרי ווימבלדון 2015. מהרגעים האלה שאתה נזכר למה אתה בכלל אוהב ספורט

12.07.2015, 20:53 | רון גורדון

שעה אחרי. עדיין אי אפשר ממש לשבת על הכיסא. אתה יוצא לעוד סיבוב למטבחון. בדרך מחפש סביב השולחנות את העיניים של מי שעוד נותר במערכת, לראות מי נועץ בך מבט חזרה. אתה מבחין בבחור החדש יחסית שאתה לא ממש מכיר מהמחלקה המסחרית – בני? לא חשוב. הוא גם מביט, מותש. הנה – חבר חדש, רק עם העיניים גם הוא מבין. הוא גם יודע.

קראו עוד בכלכליסט

רוג רוג'ר פדרר ונובאק ג'וקוביץ' עם גביעי ווימבלדון. כבר ג'וקוביץ' לנו הזין | צילום: אם סי טי רוג

שעה אחרי. אתה עוטה מין מסכה מוזרה כזו. זו תחושה שקשה מאוד להסביר, להעביר הלאה. למה דווקא טניס, למה דווקא פדרר, מה זה באמת חשוב, ההפסד הזה, או הניצחון הזה. מה זה מוכיח, ולמי? ומה זה אומר עבורך. למה טניסאי שוויצרי, מדויק, מתוקתק, סחי, הוא הספורטאי שהכי מרגש אותך, כמו שספורט שוכח לרגש יותר מדי פעמים. מה האמנות פה, כולה כדור מעבר לרשת. למה אתה לא רוצה ולא יכול לשבוע ממנו. מה זו הכמיהה הזו להרגיש אותו עוד, לשמוע אותו עוד, כל יצירה ויצירה. במוזיאון ההגשה הראשונה.  

שעה אחרי. אתה מבין כמה יש שם כמוך. לבני מהמחלקה המסחרית הצטרפו אורן ושי מהדיגיטל וניר מהגרפיקה, וכולם עומדים עכשיו בפינת העישון ומספרים על חוויית הפדרר שלהם. איפה ניר פידרר אותו בפעם הראשונה, ואיך שי התפדרר עם התחושות בווימבלדון 2008, ומה היה שם כשבני רוג'ר אותו מקרוב באולימפיאדת בייג'ין, וכמה כולנו נדאלנו כבר. באמת שנדאלנו. וכבר ג'וקוביץ' לנו הזין. "מישהו מכם משחק טניס?", אני שואל. "לא", "לא", "כמעט ולא", "אף פעם", הם עונים יחד, מנידים את הראש. "גם אני לא", עניתי, "לא כזה אוהב טניס".

שעה אחרי. אתה כותב את הטקסט הזה וחושב על הכותרת, הקלישאה הזו שיצאה לך. הפדרר שבך. המקום הכי יפה, הכי נכון. מקום שבו אתה יותר טוב מכולם, אם זה מקום אמיתי או לא. הוא לרוב לא. אבל הוא כן מקום פנימי וכן מקום שלך. חושב מה יש בצנון הזה שגורם לך לחפש עוד קלישאה חבוטה כדי לסיים טקסט חבוט שלא מצליח להעביר במיל תחושה כה קמאית של אהבה לספורט. מה אומרת הקריירה הארוכה שלו, אבל לא מדי, על החיים שלך עצמך. מה היא מסמלת. איזה מין קו שמחבר לאורך העלילה.

פדרר היה שם כשהשתחררת, וניצח, כשהתאהבת, וניצח, כשהתחתנת, וניצח, כשהפכת אבא, וניצח. כשפוטרת, כשבכית, כשהתקבלת, כששמחת, דחילק, זה כבר שני עשורים כמעט. זו חתיכת תקופה ואז הוא הפסיד, והפסיד, והפסיד, והפליא, וריגש, והמתיק, ועודד, והשרה, ותמך, והגיע קרוב, ושוב הפסיד. ותמיד היה שם. רוג'ר ואני פדררנו ביחד כמה דברים טובים. חתיכת דברים טובים.

שעה אחרי. נזכר בטקסט ההוא של דיוויד פוסטר וואלאס על פדרר, ומחפש אותו. "פדרר כחווייה דתית". הוא כותב שם ש"יופי הוא אף פעם לא המטרה של ספורט תחרותי, אבל תחרויות ספורט מהרמה הכי גבוהה הן ההתגלמות של היופי האנושי. הקשר הדומה היחיד הוא אולי אומץ ומלחמה". פוסטר וואלאס ידע לכתוב כמעט כמו שפדרר יודע לעשות את מה שהוא עושה. מה אני יודע לעשות יותר טוב מכולם? מה אתם?

שעה אחרי. אתה תוהה אם הוא יפרוש עכשיו. אם הגיע הזמן, אם הוא גמר להמציא את עצמו מחדש. אם ארבעת הילדים בבית – זוג תאומות וזוג תאומים, כי אם הכל עובד כמו שעון אז למה לא ההתרבות – כבר דורשים את שלהם. אם מאות מיליוני הדולרים מחכים להתבזבז. ואולי להגיע כל כך קרוב שוב נותן את הפוש הנכון, לא מוציא את האוויר. אתה מאמין שהוא לא יפרוש. ומקווה קצת שכן. כדי שתוכל גם להמשיך הלאה. להתנתק. לערוג. להיזכר.

שעה וחצי אחרי. זמן לצאת הביתה. לנסוע מהורהר בפקקים. לנסות להביט עוד יותר למטה ולדעת שאתה לא עושה שום דבר טוב כמו פדרר, אבל למצוא בזה נחמה גם, ועוד יותר כוח להגיע הביתה, איפה שלאף אחד לא באמת איכפת ממכת גב היד שלך. ואולי זה בדיוק מה שאומרת הכמיהה הזו לפדרר – לתת, לחיות, להעריך. להתבונן בכל היופי הזה. יופי שיכול להציל את העולם, או לפחות לא מתכוון להיכנע לו. להגיד לאשתך ולבנות שאתה פדרר אותן, לא להרגיש שיצאת מטופש, ולדעת שכולם מבינים על מה אתה מדבר כשאתה מדבר על פדרר.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות