צילומים: חגית מירון
בגלל הרוח
הילה רוח פורצת ממרתפי האינדי התל־אביבי באלבום סולו ראשון ומצוין, ומשאירה טעם של עוד
בתחילת שנות השישים, כשיונה וולך פרצה לתודעה הישראלית עם האש בעיניים והמיניות השוצפת, היא התקבלה בתדהמה. בעידן הנוכחי הרוק הוא המקור ליוצרים מהסוג הזה. לא מפתיע, אם כן, שהילה רוח בחרה לפתוח את אלבום הסולו שלה, "רופאה במערב", בטקסט של וולך. ב"דובה גריזלית" הלחן והביצוע שלה ממקמים את המשוררת המנוחה בהווה, ומעבירים עוצמה נשית ופגיעות שרשומות בתודעה כמילים נרדפות לוולך.
ההערכה לרוח רק גוברת בשיר השני, "אריה", שבו היא מוכיחה יכולת פואטית עצמאית: "מוניות הן / מחלת נפש / נחמה ניידת / בחורה פח".
ואם האלבום נפתח בסערה של רוק קוצני עטוף דיסטורשן (ב"אריה" וב"אלנבי"), ב"דגים" וב"תל אביב" רוח יודעת להיות רכה ומלטפת ומלווה את הטקסטים הזוויתיים שלה במוזיקה דמוית חלום או תיבת נגינה קסומה. "אתה צריך אשה אמיתית", היא כותבת ב"תכף בת 30", וממשיכה ב"אני חושבת שאני אשה אמיתית" במין ספקנות חסרת ביטחון של נערה, שמתחזקת עם הפזמון - "נשב ביחד דיכאון". אחרי שתי האזנות זה נתקע בראש והופך לשיר שקשה להפסיק לזמזם.
כמו בקלישאה "רופאה במערב" משאיר טעם של עוד, בעיקר כי הוא קצרצר - רק 37 דקות. בזמן הזה רוח נותנת הכל ולא חוסכת בכלום, אבל כשרוב הזמן במוזיקה הישראלית אין כל חדש, כשמגיע אלבום כזה, החסך באלבומים מסוגו רק מתעצם.
רגעים שנזכור ביום שאחרי
1. רוח זועקת "איך אוכל לשכוח" בשיר הפותח2. תיאור הטריפ ההיפר־ריאליסטי ב"דגים"
3. המחווה הקטנה לפיקסיז ב"תכף בת 30"
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה