הזדמנות מפוספסת

סיבוב הפרסה של דודו זקן ממגבלות השכר על יושבי הראש בבנקים הוא לא יותר מאקורד סיום מאכזב לכהונתו הרופסת כמפקח על הבנקים. אחרי שלא הצליח להכניס תחרות אמיתית במערכת הבנקאית, אחרי שנגרר באיחור ורק בשל לחץ ציבורי לבדיקת התנהלות בנק לאומי בפרשת העלמות המס בארה"ב, אחרי שהמגבלות שהטיל על שוק המשכנתאות לא דיגדגו לרוכשים והיעילות בבנקים לא עלתה באופן משמעותי, כעת ביום האחרון שלו בתפקיד הוא החליט לרכך משמעותית את החוזר שהוציא רק לפני זמן קצר ובו ביקש לייצר סדר חדש בשכר המערכת הבנקאית - הגבלות שנועדו לטפל בשכר היו"רים אך היה בהם הפוטנציאל לחלחל מטה.

הנקודה המאכזבת בהקשר הזה היא שדווקא במגבלות האחרונות שביקש להטיל ומהחלק הארי שלהן חזר בו היה את הניצוץ שהיה חסר לדודו זקן לאורך כל כהונתו. את הגמישות המחשבתית, את היצירתיות ואת ההבנה שהמערכת הבנקאית נכנסת לעידן חדש ואיתה גם הגורם שמפקח עליה. אלא שזקן חזר בו מכל המנגנונים היצירתיים שהסעירו את הבנקים והותיר מגבלות שכר שהן אמנם ראויות כלשעצמן - איסור מתן בונוסים ואופציות - אבל לא כאלו שישנו מן היסוד את מבנה השכר בצמרת המערכת הבנקאית.

יכול להיות שזקן הלך רחוק מדי בטיוטה הראשונה שהפיץ, אבל עצם העובדה שבמקור חשבו זקן ונגידת בנק ישראל קרנית פלוג שמדובר בהגבלות ראויות מעידה שנכון היה לנסות ולהתמודד איתן בכל זאת בערכאות משפטיות ולכל הפחות להסביר את הנסיגה מהן ולא להותיר את הבמה לתגובה האגרסיבית של עורכי הדין של הבנקים.

המערכת הבנקאית בישראל נפרדת השבוע על הרקע הזה מעוד מפקח שאולי לא ייזכר ככישלון קולוסאלי, שכן הוא מילא את הצד המסורתי של התפקיד שלו בהצלחה ושמר על יציבות המערכת הבנקאית, אך גם לא ממפקח ששינה את המערכת או הצליח לערער אפילו במקצת על הפרדיגמה ההיסטורית והראה שאפשר לקדם גם תחרותיות בלי לפגוע ביציבות.