די לדיין את המוח

אין שום משמעות לדיון הציבורי הסוער שמתפתח סביב מסקנות ועדת לוקר. לא בגלל הוועדה, בגלל הדיון הציבורי. בעת הזאת אין שום משמעות לדיון כזה. כל כולו מראית עין פסאודו־דמוקרטית חסרת תכלית. ההחלטה שתתקבל, כל החלטה, סיכוייה להתממש בטלים בשישים.

מאתמול בערב מתנהל קרב לחיים ולמוות בין משרד האוצר למערכת הביטחון בעניין יישום המלצות הוועדה. ראיונות טלוויזיוניים, מאמרים בעיתונים, תדרוכים מאחורי הקלעים ומסעות שכנוע. אפשר להניח שבתום הדיון הציבורי הזה תאמץ הממשלה לפחות חלק מההמלצות של הוועדה. הבעיה היא שהאקט הממשלתי הזה, שפעם היה סוף פסוק, אינו יותר מהצהרה בלתי מחייבת.

אימצנו, אז מה?

באוקטובר האחרון הגישה ועדת ששינסקי 2 את המלצותיה להגדיל את התמלוגים שהמדינה גובה על שימוש במשאבי טבע. ההמלצות התקבלו לאחר דיון ציבורי ארוך, שימועים שנערכו לכל הגורמים המעוניינים ואפילו טיוטת דו"ח שפורסמה מבעוד מועד להערות הציבור. חודש לאחר מכן כבר אושרו המלצות הוועדה פה אחד בקבינט. הליך דמוקרטי לעילא, שבסופו עלול האזרח התמים לחשוב שמשהו השתנה במדיניות גביית התמלוגים של מדינת ישראל. אז זהו, שלא. הנסיבות הפוליטיות, חוסר החשק של השלטון, האינטרסים הכלכליים של החברות הנפגעות, מה שתרצו. העובדה היא שהמסקנות לא הפכו לחוק. השבוע אף התבשרנו על גריעתן הצפויה מחוק ההסדרים ועל לחץ כבד של כיל לריכוכן לרמה כזו שניתן יהיה להשחיל אותן דרך הקשית שניר גלעד לוגם דרכה תה ולהעיף אותן לכל הרוחות. ואלה, כאמור, מסקנות שהממשלה אימצה.

רה"מ בנימין נתיהו ויוחנן לוקר. נתניהו. לדחוף את האצבע המכריעה למקום הנכון | צילום: לע"מ

או ועדת צמח, למשל, שהמליצה על כמות הגז שיש לשמור לתצרוכת מקומית. המלצותיה הוגשו באוגוסט 2012 בתום דיון ציבורי סוער, שנמשך והתלהט כמעט שנה נוספת, עד שביוני 2013 החליטה הממשלה לאמץ את עיקרי ההמלצות. אז החליטה. שנתיים אחר כך הן הופכות לנגד עינינו בעצמן לצמח ומתמסמסות לטובת מתווה הגז המתהווה. וזה קורה, גם הפעם, בגלל נסיבות פוליטיות, חוסר החשק של השלטון או האינטרסים הכלכליים של החברות הנפגעות. שזה בהרבה מקרים אותו הדבר.

ואפשר להמשיך: ועדת לנדס המליצה על סגירת רשות השידור, שר התקשורת אימץ את ההמלצות, ועדת כנסת מיוחדת דנה בהן ובסיומו של הליך ציבורי דמוקרטי למשעי נחקק חוק שידור ציבורי חדש. אז מה? לפני שבוע דחה שר התקשורת בנימין נתניהו את סגירת רשות השידור בשנה בדרך לקבורת החמור שלו. ואלה לא סתם מסקנות שאומצו בתום דיון ציבורי וגו', כאן מדובר בחוק שממש נחקק.

יש עוד שפע דוגמאות. ממסקנות ועדת גרמן שפורסמו, איך לא, בתום דיון ציבורי סוער, אך נפחו את נשמתן עוד בטרם זכו להגיע לממשלה; ועד הקיצוץ בקצבאות הילדים, שעבר בחקיקה לפני שנתיים אך בוטל ללא היסוס ובאופן רטרואקטיבי בהסכמים הקואליציוניים האחרונים. שלא לדבר על המלצות ועדת ברודט לתקציב הביטחון, שעוררו גם הן דיון ציבורי סוער ואומצו גם הן על ידי הממשלה רק כדי שהיום נתקוטט מחדש על דו"ח לוקר לתקציב הביטחון.

כל הדוגמאות האלה הן אינדיקציה שהעידן הפסאודו־דמוקרטי בשיאו. רציתם שקיפות? קיבלתם, כולל פרוטוקולים שמפורסמים ברשת ושימועים כיד המלך. רציתם דיון ציבורי סוער? תדונו ציבורית סוערת עד שיירד לכם דם מהאף. רציתם הליך חקיקה מסודר? מסודר זה השם השני שלנו. עכשיו, כשאתם בתחושה של דמוקרטיה ייצוגית מתפקדת לעילא, תנו לעשות בשקט מה שבא לנו. זה כמעט גורם לך להתגעגע לימים שבהם החלטות היו מתקבלות במחשכים, אבל לפחות מבוצעות. היום הן מתקבלות לאור יום ולאחר דיון ציבורי פתוח וסוער, רק כדי להתמסמס ולהתהפך אחר כך במחשכים.

מחזקים את החזקים

הדמוקרטיה הנחזית הזאת לא היתה בעייתית כל כך אלמלא היתה מחזקת עוד יותר את החזקים ממילא. כי כאשר החלטות סופיות מהסוג שיוצא לפועל מתקבלות רק לאחר שנים ארוכות ושלל תהפוכות בדרך, מי שייהנו מהן הם אלה שיש להם סבלנות, אורך רוח ויכולת להחזיק מעמד. אלה שיתמידו לעקוב, יפעילו לוביסטים ומקושרים וילחצו ללא הרף, עד שיצליחו ברגע האמת לכוון את האצבע של מקבלי ההחלטות לכיוון הרצוי להם, גם אם זה לתוך העין של הציבור.

את היכולת לעשות את זה יש רק לחזקים ולעשירים. לצה"ל במקרה של ועדות לוקר או ברודט, לכיל ולחברות הגז במקרה של ששינסקי, צמח או המתווה המתהווה. לכל האחרים יש סיכויים נמוכים בהרבה לראות את הרפורמות גם מתקבלות, גם נחקקות וגם מבוצעות לבסוף לטובתם. במקום זה הם מוזמנים ליהנות מדיון ציבורי סוער.