פצצה של פנסיה

הסוגיה הנפיצה ביותר מבחינה ציבורית בדו"ח של ועדת לוקר נוגעת לפנסיה של אנשי הקבע. הטענה העיקרית של מערכת הביטחון היא שהמלצות ועדת לוקר — לבטל את פנסיית הגישור ולחלק במקומה מענקי פרישה חד־פעמיים לפורשים — היא אפליה לא חוקית לרעה של אנשי הקבע לעומת כוחות ביטחון אחרים, ומול המגזר הציבורי כולו.

למה? משום שכל מי שנמצא במסלול של פנסיה תקציבית בשירות המדינה ומגיע לסיכום עם המדינה לגבי פרישה מוקדמת, יהיה זכאי לקבל את הפנסיה כבר מיום פרישתו ולא רק מהגיעו לגיל הפרישה. לכן, טוענים בצה"ל ובמערכת הביטחון, אם רק בצבא הפנסיה תתחיל להיות משולמת רק מגיל הפרישה הכללי במשק, המשמעות היא אפליה לא חוקית של אנשי הקבע.

בטענה הזו יש ממש, וגם ועדת לוקר מודה בכך בעצמה. ובכל זאת, קיימים לנושא שלושה סייגים. ראשית, יוחנן לוקר עצמו הסביר אתמול כי יתר משרתי כוחות הביטחון לא היו במנדט הוועדה, קל וחומר יתר עובדי המגזר הציבורי. לו היו שואלים אותו, הוא אמר, הוא היה טוען שאכן צריך לבצע שינוי דומה במצבו של המגזר הציבורי כולו.

 

פנסיה מוקדמת של 20 שנה

 

אבל אפילו בלי הטיעון הזה, שלו לוקר מתייחס, ישנם כמה הבדלים משמעותיים בין הפנסיה המוקדמת של אנשי הקבע לבין זו שלה זכאים יתר עובדי המגזר הציבורי. ראשית, בצה"ל ברירת המחדל היא פנסיה מוקדמת. ביתר המקומות היא לא. ולכן, מספר הפורשים בפרישה מוקדמת במערכת הביטחון הוא עצום למדי, וביתר המקומות במגזר הציבורי הוא הרבה יותר קטן (אין בנמצא נתונים רשמיים על אודות היקף הפורשים בפרישה מוקדמת משירות המדינה).

שנית, גיל הפרישה הממוצע במשרד החינוך, למשל, הוא גיל 60. מרבית עובדי משרד החינוך הם עובדות, כאלה שגיל הפרישה עבורן הוא 62. לכן, מדובר כאן בפנסיה מוקדמת של שנתיים, ובשכר שיהיה נמוך יחסית. יחי ההבדל בין זה לבין פנסיה מוקדמת של כמעט 20 שנה, בשכר גבוה. הפער הזה פשוט לא פרופורציונלי לשום דבר.

וזו השורה התחתונה. בצה"ל מעולם לא התלוננו על אפליה בינם לבין יתר עובדי המגזר הציבורי כשהאפליה הזו פעלה לטובתם. כלומר, בצבא ההגנה לישראל מעולם לא התלוננו על כך שהפרישה המוקדמת משירות הקבע משמעה תשלומי פנסיה של כמעט 20 שנה יותר מכל עובד אחר במגזר הציבורי. אבל כשמישהו ממליץ לגעת בהטבת היתר הזו, פתאום זה הופך לאפליה. אבל כן, הם כנראה צודקים, זו כנראה אכן אפליה. הסוגיה הזו תצטרך להתברר בדרך הקשה, כנראה (כלומר דרך בג"ץ), ולכן ייתכן שהממשלה תצטרך לתקן אותה על ידי שינוי החוקים עבור כולם. וכן, זו תהיה משימה קשה במיוחד.

קציני המטה לא מרוצים

 

אגב, המלצות הוועדה בכל מקרה לא נוגעות למי שכבר נמצאים בפנסיה תקציבית, והן גם לא נוגעות לאלה שיפרשו לפנסיה בשש השנים הקרובות (אלא אם הממשלה תשנה את העניין הזה). גם אנשי קבע לוחמים לא יושפעו מההמלצות וימשיכו לקבל את הפנסיה המלאה שלהם, וגם מצבם של הנגדים לא יורע כל כך משום שהצבא יעלה את גיל הפרישה שלהם לסביבות 52 והם יפרשו עם מענק פרישה חד־פעמי נאה במיוחד, שיכול להגיע במקרים מסוימים גם ל־2 מיליון שקל.

מצבם של קציני המטה, לעומת זאת, אכן יורע (ראו תרשים). המענק שהם יקבלו יהיה משמעותית נמוך מהפנסיה שהיו אמורים להתחיל לקבל כבר מגיל 40 ומשהו (הם יקבלו אותה, אבל רק מגיל 67 כמו כולם). מצד שני, אסור לשכוח שהם יפרשו בגיל מוקדם יותר ותהיה להם הזדמנות ממשית להשתלב בשוק העבודה.

השאלות החשובות

על מי בדיוק ישפיעו המלצות ועדת לוקר, וממתי?

אני כבר בפנסיה משירות הקבע, האם המלצות ועדת לוקר ישפיעו עליי?

לא. המלצות ועדת לוקר לא משנות את תנאי הפנסיה של מי שכבר פרש.

אני צפוי לפרוש משירות הקבע בתוך שש שנים. האם ההמלצות ישפיעו עליי?

לא. בדו"ח אומנם לא נכתב מועד רשמי, אולם יו"ר הוועדה הסביר כי הן ייכנסו לתוקף רק החל מעוד שש שנים, כך שמי שנמצאים לפני הפרישה יוכלו לקבל החלטה מושכלת לגבי עתידם.

אני איש קבע לוחם, שצפוי לפרוש בעוד יותר משש שנים. כיצד אושפע מההמלצות?

לא תושפע. ועדת לוקר קבעה שאין לשנות את תנאי הפנסיה של אנשי הקבע במערך הלוחם, כך שהם יקבלו פנסיה מלאה מיום פרישתם.

אני נגד בקבע, כיצד ההמלצות ישפיעו עליי?

על פי הוועדה גיל הפרישה לנגדים יעלה ל־52 בממוצע. הם לא יזכו לפנסיה מיום פרישתם אלא מגיל הפרישה במשק. אך הם יזכו למענק מוגדל.

אני קצין מטה, כיצד ההמלצות ישפיעו עליי?

קציני מטה יוכלו לפרוש בגיל צעיר מהיום, ולא יקבלו פנסיה מיום פרישתם, אלא רק מגיל הפרישה הכללי במשק. מענק הפרישה לו הם יהיו זכאים יסתכם בכמה מאות אלפי שקלים.

 

 

ברודט זה לחלשים: האיומים נחלשו, גם היכולות של המשק

 

בתחילת הדו"ח שלה ועדת לוקר מבהירה מה השתנה בשבע השנים שחלפו מאז שוועדת ברודט לבחינת תקציב הביטחון הגישה את הדו"ח שלה ב־2007. שלושה דברים עיקריים השתנו. הראשון הוא האיומים הביטחוניים: האיומים המסורתיים - למשל, הצבאות הסדירים של סוריה, עיראק או מצרים - התפרקו והפכו בלתי רלבנטיים. השני הוא התגברות האיומים האסטרטגיים של חיזבאללה וחמאס על העורף הישראלי.

 

נוסף על כך, היכולת הכלכלית של המשק להמשיך לממן את תקציב הביטחון הגדול פחתה עם השנים. ועדת ברודט הניחה בזמנו שקצב הצמיחה של המשק יהיה 4% בשנה בממוצע, אבל בפועל מאז 2007 קצב הצמיחה היה 3% בשנה בממוצע. כלומר, ההכנסות ממסים פחתו והאפשרות לממן את הגידול בתקציב הביטחון פחתה. לכך יש להוסיף את המחאה החברתית של 2011, ששינתה את סדרי עדיפויות, גם אם באופן זמני, וכך הובילה לקיצוץ בתקציב הביטחון ב־2012, קיצוץ שהיא סוחבת המערכת עד היום.

השילוב של כל אלה הופך את הדו"ח של ועדת לוקר לקריאת השכמה מהדהדת למערכת הביטחון. הדו"ח מציע בסטקטו אלגנטי מנגנונים פשוטים, גם אם כואבים, למערכת הביטחון כדי שלא תמצא את עצמה בתוך שנים ספורות מול שוקת תקציבית שבורה: קיצוץ בכוח האדם ובפנסיות, התמקדות באימונים, מחקר ופיתוח והגברת השקיפות בבניית התקציב ובבקרה.

אם הדו"ח הזה ייושם, הוא יחזק את מערכת הביטחון ואת היכולת שלה לספק מענה לאיומים, שכן צה"ל יהפוך לצבא יעיל, רזה ומבצעי יותר. כמו כן, משום שתקציב הביטחון לא יעלה בחמש השנים הקרובות, בכל שנה הממשלה תוכל להקצות את התוספות שלא הולכות לתקציב הביטחון למשרדי הממשלה האזרחיים או פשוט להורדת המסים. אבל בשביל שזה יקרה נדרשת מנהיגות אמיצה.