צילום: פיני סילוק
הטוב שוב קורה
האלבום החדש של אתניקס אמנם אינו מגיע לשיאי הלהקה בעבר, אבל בהחלט מסביר מדוע היא שורדת בהצלחה כבר 30 שנה בזירת הפופ המקומית
בשלושת העשורים שחלפו מיום הקמתה אתניקס שברה הרבה שיאים. זאב נחמה ותמיר קליסקי, הצמד היצירתי המוביל, הקימו את אתניקס כשילוב בין המרחב המזרח־תיכוני - כולל דוכני הקסטות בתחנה המרכזית - לפופ־רוק המערבי שעליו הם גדלו, והתוצאה זכתה להצלחה מפתיעה. הלהיטים הונפקו בקצב קבוע, עד שהקלישאה בניינטיז טענה ש"זה לא קיץ בלי דיסק חדש של אתניקס".
כיום, הפופ שכל כך מזוהה עם הלהקה הפך לז'אנר שלם במוזיקה המקומית. לא רק אייל גולן, שהיה בן הטיפוחים של נחמה וקליסקי, גם משה פרץ, עומר אדם, קובי פרץ ופאר טסי כמובן, לא היו נשמעים כמו שהם נשמעים בלי אתניקס - שלא לדבר על מושמעים. אבל הזמן לא עוצר גם אצל להקות מצליחות, ובעשור האחרון אתניקס הורידו הילוך ואפילו גנזו אלבום אחד משום שהרגישו שאין בו מספיק להט אמיתי.
רצועה ראשונה מנצחת
החדשות הטובות הן שב"הטוב קורה" יש להט אמיתי, וגם מי שלא יתחבר לאלבום הזה יתקשה להכחיש שאתניקס התאמצו מאוד לא לחזור על עצמם. האלבום נפתח בסערה בשיר "תחליטי את", שמציע לבחורה לבחור בין כסף לאהבה אמיתית ("לא בכסף אקנה את אהובתי / אולי במקום יהלום תקבלי זכוכית / אבל אתן לך להחליט / אם מה שיש לי זה מספיק").
הטקסט הזה יושב על מקצב אתניקסי אופייני אך לא שחוק מדי: האסוציאציה הראשונה היא שאתניקס נשמעים כמו פט שופ בויז משלנו, לא כחיקוי, אלא כמהות - מוזיקאים שנמצאים בשטח כבר המון זמן ואף פעם לא איבדו את זה. חבל שבהמשך האלבום הלהקה לא מצליחה לשמור על הסטנדרט של השיר הפותח, שלא לדבר על לתחזק את האסוציאציה הזו.
שיתוף הפעולה עם הראפר איזי בשיר "מאנייאנה" הוא הדוגמה הראשונה באלבום לחסרונות של אתניקס בגילה המופלג. נחמה חוגג את הקיץ, זרוק על חוף הים, נהנה מהשמש ודוחה הכל למחר ("מאנייאנה" בספרדית). גם כשאתניקס כושלים, זהו כישלון מפואר: המילים החלולות זכו ללחן מבוסס סינטי שאפילו זמרי הפופ הים־תיכוני כבר קצת מתפדחים להפעיל, בעיקר כי זה אותו סינטי שליווה את אמני הזמר המזרחי עוד באייטיז. באמת מגיע לכלי המסכן לצאת כבר לפנסיה.
עוד ממחלות הגיל של אתניקס הוא השימוש בזמרות רקע שמובלטות כל כך במיקס שקשה בכלל להשתמש במילה "רקע" ביחס אליהן. ככה, למשל, נשמעת האורחת נטע רד בשיר "ניו יורק", שהופך מתישהו במהלכו למחווה מעט ביזארית ל"קוואנטה נמרה". אפקט האקו על הקול של נחמה בשיר "משה" לא רק מיושן, אלא ממש מציק: כל שורה נגמרת ב"באופק... אופק... אופק", "משה... משה... משה" וגם "מגנטי... נטי... נטי". וזה לא שנחמה מתקשה לכתוב שירים עם חריזה אלגנטית, מה שעושה את השיר הזה עוד יותר מתסכל.
נחמה מציע נחמה
יצירת המופת של האלבום הזה היא "תם הנקם", מחאה בסגנון אתניקס - כלומר ברוח "תותים" ו"מחר אני בבית" - שמציעה תקווה, לא ביקורת ישירה. קשה להגיד שהגישה הזו אידיאלית מבחינת חדות האמירה, אבל נחמה יודע להציע נחמה ולהזרים שירי שלום לתוך מחזור הדם הישראלי מבלי לעורר נוגדנים כמו אמנים אחרים.
חגיגות ה־30 לאתניקס יחלו בחודש הבא במופע השקה מרובה אורחים בהיכל התרבות. למרות הוותק וייתכן שאפילו בזכותו, הקיץ הנוכחי כנראה שוב שייך לאתניקס. "הטוב קורה" לא מביס את האלבומים הטובים באמת של ההרכב, אבל הוא לגמרי לא מבזה את המוזיקאים שחתומים עליו - ויותר חשוב, גם מכבד את המאזינים לו.
רגעים שנזכור ביום שאחרי:
1. סולו החצוצרה הקסום ב"אם תלכי"2. הדואט בין נחמה ליורם פויזנר ב"צ'ארלי"
3. המנון המילואימניקים החדש, "רובים ונשיקות"
2 תגובות לכתיבת תגובה