אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
פנסיית הגישור בצה"ל כפולה מזו של גופי הביטחון צילום: עמית שאבי

בדיקת כלכליסט

פנסיית הגישור בצה"ל כפולה מזו של גופי הביטחון

בצמרת צה"ל הדפו את מסקנות לוקר בטענה שהפגיעה בפנסיה מפלה ביחס ליתר גופי הביטחון. בדיקת כלכליסט חושפת שבאף גוף ביטחון אין הסדר נדיב כמו בצה"ל, ושהפנסיה התקציבית בכלל לא תיפגע

23.07.2015, 06:54 | שאול אמסטרדמסקי

אחת הסוגיות הרגישות והנפיצות ביותר במסקנות ועדת לוקר לבחינת תקציב הביטחון היא הפנסיה הצה״לית והשינויים שהוועדה ממליצה להכניס בה. ועדת לוקר לא המציאה את השינויים האלה, הם מגיעים ממודל שפיתחה ועדה קודמת בראשות פרופ׳ אשר טישלר, שהוזמנה בכלל על ידי שר הביטחון לשעבר אהוד ברק ואומצה על ידיו בשמחה. עכשיו, בגלל סיבה שתתואר בהמשך, מערכת הביטחון פתאום מתנגדת לה ויוצאת בשלל הצהרות על פגיעה במשרתי הקבע וכיוצא באלה. ״כלכליסט״ עושה סדר ומנפץ כמה מיתוסים נפוצים לגבי הפנסיה הצה״לית.

קראו עוד בכלכליסט

המיתוס:

המלצות ועדת לוקר יפגעו במי שנמצאים בפנסיה תקציבית

המציאות:

ממש לא. וגם אם כן, מדובר בחלקיק מזערי מתוך מקבלי הפנסיה התקציבית

קודם כל, קצת סדר. ועדת לוקר כמעט שאינה נוגעת למי שנמצא כיום במסלול של פנסיה תקציבית. המסלול הזה נסגר למי שהצטרף לשירות קבע אחרי ינואר 2004, אבל כל מי שהצטרף קודם לכן עדיין נמצא במסלול הזה. המשמעות היא שאותם אנשים מפרישים מאז 2004 שיעור של 2% מהמשכורת שלהם כל שנה, ועם פרישתם מצה״ל, בשנות ה־40 לחייהם, הם יקבלו פנסיה בגובה של עד 76% מהשכר האחרון שלהם מאותו רגע ועד סוף חייהם. אלמנתם תמשיך לקבל 60% מהפנסיה הזו עד סוף חייה.

לוקר מגיש את הדו"ח לנתניהו, צילום: לע"מ לוקר מגיש את הדו"ח לנתניהו | צילום: לע"מ לוקר מגיש את הדו"ח לנתניהו, צילום: לע"מ

ועדת לוקר לא תשנה כמעט שום דבר לגבי האנשים האלה, אלא רק לגבי המחזורים האחרונים שנכנסו לפנסיה תקציבית (בשנים 2001–2003 בערך, וגם זה רק בתיאוריה). ולכן מקבלי הפנסיה התקציבית, ברובם המוחלט אם לא כולם, הם לא הסיפור. הסיפור הוא כל האנשים שנכנסו לקבע מאז ינואר 2004. הם נמצאים לכאורה במסלול פנסיה כמו כל יתר העובדים במשק מאז 1995 — כלומר הם חוסכים בעצמם לפנסיה דרך קרנות הפנסיה החדשות.

אלא שזה לא מדויק. כי על פי ההסכם שנחתם מול צה״ל, כל אותם אנשי קבע יקבלו פנסיה תקציבית מיום פרישתם משירות הקבע ועד שיגיעו לגיל הפרישה הכללי במשק. לפנסיה הזו קוראים פנסיית גישור, ובפנסיה הזו ועדת לוקר מבקשת לטפל. היא מציעה שבמקום שאותם אנשי קבע יקבלו פנסיה על חשבון המדינה למשך כ־25 שנים בממוצע (מגיל 42, שהוא גיל הפרישה שצה״ל רוצה לרדת אליו, ועד 67 שהוא גיל הפרישה במשק), המדינה תיתן להם מענק חד פעמי. זו עדיין הטבה שאין לאף אחד אחר, אבל היא תהיה קטנה יותר ממה שהם מקבלים היום.

המיתוס:

גם ביתר שירות המדינה פורשים לפני גיל הפרישה במשק. למה נטפלים רק לצה״ל?

המציאות:

זהו טיעון לא רלבנטי להמלצות לוקר, משום שלאף גוף אין הסדר כמו של מערכת הביטחון

אמנם יש בשירות המדינה מי שפורשים לפני גיל 67 (או גיל 62 לנשים), אבל הטיעון הזה לא רלבנטי. זאת משום שמסקנות ועדת לוקר נוגעות רק למי שיקבלו את אותה פנסיית גישור מהמדינה מיום פרישתם מהעבודה ועד שיגיעו לגיל הפרישה הכללי במשק. ומאחר שרק אנשי הקבע, וכמותם עובדי כוחות הביטחון האחרים (המשטרה, שירות בתי הסוהר, השב״כ והמוסד) נמצאים באותו הסדר כמו זה שיש בצה״ל, הטיעון הזה לא רלבנטי בכלל ליתר שירות המדינה.

יתר עובדי שירות המדינה והמגזר הציבורי שעברו למסלול פנסיה רגיל (כלומר לא פנסיה תקציבית), לא יקבלו שום פנסיה מהמדינה עם פרישתם, ולא משנה באיזה גיל הם פורשים. גם אם המורים פורשים בגיל 60 וגם אם מישהו ממשרד החקלאות יפרוש בגיל 50, הוא לא יקבל פנסיה מהמדינה עד לגיל הפרישה במשק. זה קיים רק בכוחות הביטחון.

מבדיקת ״כלכליסט״ עולה כי מלבד שירותי הביטחון, המקומות היחידים שבהם יש פנסיית גישור בשל פרישה מוקדמת הם מקומות שבהם נעשה הסדר פרישה רוחבי, דוגמת רשות השידור או מורים של משרד החינוך. אבל גם אז המדינה קבעה שלא תהיה פרישה מוקדמת לפני גיל 50, ובכל מקרה תנאי הפרישה פחות טובים מאשר פנסיית הגישור בצה״ל. אגב, אחד מתנאי פנסיית הגישור הנוכחית בצה״ל (עבור מי שנכנסו לקבע אחרי 2004) קובע כי המדינה תכניס לקרן הפנסיה של הפורשים 12 משכורות שלמות, כך שכבר היום הם מקבלים הלכה למעשה מענק פרישה מכובד.

המיתוס:

פנסיית הגישור קיימת גם בכוחות הביטחון האחרים. למה שוב נטפלים רק לצה״ל?

המציאות:

פנסיית הגישור של אנשי הקבע גבוהה בהרבה מבכוחות הביטחון, ועולה למדינה הרבה יותר

ישנם שלושה פרמטרים שמבדילים את פנסיית הגישור של משרתי הקבע מזו של אלה שפורשים מהמשטרה, השב״כ, השב״ס או המוסד. ראשית, גיל הפרישה מצה״ל נמוך משמעותית מגיל הפרישה ביתר כוחות הביטחון (ראו טבלה). זה אומר שהפורשים ממנה מקבלים פנסיית גישור למשך זמן ארוך יותר, ולכן העלות שלה גבוהה בהרבה. לדוגמה, איש קבע שפורש בגיל 42 יקבל פנסיית גישור למשך 25 שנה עד גיל 67. שוטר שפורש בגיל ממוצע של 57 יקבל פנסיית גישור למשך 10 שנים בלבד. זה אמנם הרבה, אבל זה 60% פחות מאשר פורש מצה״ל.

שנית, בצה״ל יש הרבה יותר פורשים. זה לא נובע רק מהכמות הרבה יותר של אנשי הקבע לעומת שוטרים או סוהרים, אלא גם בגלל קצב התחלופה הגבוה בצה״ל. ושלישית, הפנסיה הצה״לית פשוט גבוהה יותר. הפנסיה הצה״לית הממוצעת, לפי נתוני צה״ל, היא כ־11 אלף שקל בחודש (בפועל, אם מביאים בחשבון גם את החלק שהפורשים לוקחים כמענק חד פעמי עם פרישתם, החישוב הנכון הוא כ־14 אלף שקל בחודש). הפנסיה המשטרתית הממוצעת היא כ־9,000 שקל בחודש (כל הסכומים הם לפני מס).

במספרים זה אומר שאיש קבע עם פנסיה ממוצעת בגובה של 11 אלף שקל בחודש יקבל מהמדינה פנסיית גישור בשווי של 3.3 מיליון שקל (אם מהוונים את המספר הזה, כלומר בודקים כמה הוא שווה היום אם אפשר היה למשוך את כולו בבת אחת, מדובר בשווי של 2 מיליון שקל). לשם השוואה, שוטר עם פנסיה ממוצעת יקבל מהמדינה פנסיית גישור בשווי של מיליון שקל בלבד (או בשווי של כ־890 אלף שקל במונחים של היום, לו היה מושך את כל הסכום בבת אחת). כך בדיוק נראית האפליה לטובה של אנשי הקבע.

לכן, בשורה התחתונה, תשלומי הפנסיות של צה״ל מגיעים ליותר מ־6 מיליארד שקל בשנה, ואילו תשלומי הפנסיה של המשטרה מגיעים רק ל־2.5 מיליארד שקל. ויותר מזה, חלק הארי של תשלומי הפנסיה התקציבית בצה״ל על פי נתוני משרד האוצר הם לאנשים שטרם הגיעו לגיל 67. המשמעות של כל זה היא שההטבה שאנשי הקבע מקבלים גדולה בהרבה משל כל אחד אחר, גם מזו של השוטרים, הסוהרים, השב״כניקים והמוסדניקים.

אז נכון, יהיה צורך בהתאמה גם של מודל הפרישה של השוטרים והסוהרים וכיוצא באלה, אבל הדחיפות לעשות זאת נמוכה בהרבה לנוכח ההפרשים במספרים.

המיתוס:

המלצות ועדת לוקר יפגעו באנשי הקבע הלוחמים

המציאות:

המלצות ועדת לוקר לא נוגעות בלוחמים כלל. מצבם של הלוחמים אפילו ישתפר בעקבותיהן

אחד הטיעונים שנשמעים בימים האחרונים הם שמשרתי הקבע מקריבים כל כך הרבה, למשל את חיי המשפחה שלהם, ועל כן יש להעניק להם הטבה עם פרישתם ולא לקחת אותה. ״גם ככה הם לא רואים את הילדים, אז עכשיו יפגעו להם בפנסיה?״ - זעקה אתמול הכותרת באחד העיתונים.

העניין הוא שוועדת לוקר לא משנה בשום צורה את תנאי הפרישה של אנשי הקבע הלוחמים. בעצם, זה לא נכון. המלצות ועדת לוקר ישפרו את המצב של משרתי הקבע הלוחמים, משום שגיל הפרישה שלהם יירד והם ימשיכו לקבל מהמדינה פנסיית גישור מלאה, רק למשך יותר זמן. כך שלמשפחות הלוחמים, שבאמת בקושי רואות אותם, אין שום סיבה לדאוג. מצבן רק ישתפר.

המיתוס:

החלפת פנסיית הגישור במענק הפרישה תקטין את המוטיבציה לשרת בקבע

המציאות:

מדובר במענק פרישה שכמעט ואין דומה לו מחוץ לצה"ל ולכן אין סיבה שהמוטיבציה תיפגע

אם הממשלה תחליט להגדיל קצת את המענק שוועדת לוקר מציעה, צה״ל יאמץ את המודל הזה בשמחה בסופו של דבר. הדיון הוא לגבי שינוי התנאים של אנשי הקבע שנמצאים חלק גדול מהשירות בתפקידי מטה או בתפקידים תומכי לחימה. על פי כמה מקורות, אם הממשלה תאמץ את מסקנות לוקר אבל תחליט שתומכי הלחימה - כלומר אנשי הקבע שנמצאים בשטח אבל לא בתפקידים קרביים - יקבלו גם הם פנסיית גישור מלאה כמו הלוחמים, סביר מאוד להניח שההתנגדות של צה״ל למסקנות לוקר תרוכך, לפחות במה שקשור לפנסיה. גם הנגדים שמשרתים בקבע הם לא באמת הבעיה, משום שהנוסחה של ועדת לוקר מעניקה להם פיצוי נאה מאוד.

כך שבסופו של דבר הדיון נוגע רק לאנשי הקבע שנמצאים חלק גדול מהשירות בתפקידי מטה במפקדות. מצבם אכן יורע בעקבות ההמלצות, אבל הוא רחוק מלהיות קטסטרופלי. כיום אנשי הקבע האלה מקבלים את אותן הטבות מפליגות שמקבלים יתר אנשי הקבע. במצב הנוכחי, גם מי שהעביר את כל שירותו במפקדה יקבל פנסיית גישור מלאה מיום פרישתו בגיל 42.

ועדת לוקר רוצה לשנות את המצב הזה ולהחליף את פנסיית הגישור במענק חד־פעמי. על פי הנוסחה שקבעה הוועדה, מדובר במענק בגובה ממוצע של כ־800 אלף שקל לאנשים שיפרשו בגיל 42 בממוצע ותהיה להם ההזדמנות להשתלב בשוק העבודה, קל וחומר על בסיס הניסיון המקצועי שצברו. הסכום הזה הוא נוסף על פיצויי הפיטורים שהצבא מחלק כדין, ולא במקום.

מדובר במענק הסתגלות נאה ולא מופרז, שלא ניתן לקבל בשום מקום אחר. מי שיחליט שאינו נכנס לקבע אלא הולך ללמוד ומשתלב בשוק הפרטי, אם יפוטר בגיל 42 ספק גדול אם יקבל מענק הסתגלות כזה ממקום העבודה שלו.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות

15 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

15.
המניפולציות של ראש הממשלה
1. ועדת לוקר סעיף פנסיית הגישור לא יעבור את בגצ 2. הכתבה היא חד צדדית והכותב מטעה וטועה. הצגת נתונית שגוייה 3. אנשי הקבע נותנים את נשמתם למדינה לוחמים ולא לוחמים... לצערי המדינה יורקת להם בפנים. בוא ניישם את ההמלצה ונחכה מי ישאר במערכת... 4. ועדת לוקר נועדה לחשוף את לוקר... הדרך שלו להיות חבר כנסת נסללה ! אחד מהתרגילים של ביבי.... הוא פשוט אלוף בזה! 5. כאזרח מודאג לא רוצה שיגינו עליי מפני האוייבים מבחוץ ובפנים בראי התקציב... לצערי השכונה שאנו גרים בה היא שכונה מאוד ידידותית.
ל.ת  |  08.08.15
14.
איזה חוסר איזון בכתיבה!
"אין סיבה שהמוטיבציה תיפגע"... מאיפה בדיוק קבעת את זה? מה עם איש קבע מהנדס שמקבל רבע משכורת לעומת חברו שעובד ב hp, אבל מוכן לסבול את זה כי בכל זאת חשוב לשרת את המדינה... ובסוף גם יהיה פיצוי... אחרי 25 שנים... ועכשיו גם זה לא! הוא יכול לשבות? הוא יכול לשנות החלטה של לפני 15 שנה ולהשתחרר? צביעות! ולמה שלא תהיה ירידה במוטיבציה? עם חוסר הביטחון היום ואינסוף אמירות פופוליסטיות כמו אלו - אף תכנת/מהנדס/עתודאי לא ישאר בצבא...
עוד כתבה מגמתית...  |  24.07.15
12.
משכורות שרות קבע קורצות
חייל בסדיר הממשיך לקבע מייד מקבל שכר ולא מחוייב ללמוד כדי להתמודד על משרות בשוק העבודה,,, ומדוע פקידים צריכים לצאת לפנסיה בגיל 42?? ואז לקבל מענק שמן ושכר גישור עד גיל הפרישה??,,, מורים צריכים ללמוד במקרה הטוב ארבע שנים כדי להיות מורים ,, ואף עוד שנתיים תואר שני כדי שהמשכורת מעט תקבל נפח,,, וגם אז מגיעים לשכר של שמונת אלפים בערך,,, עבודה קשה ושוחקת שהשכר שלה פחות מהפנסיה,,, לא במקרה אבות ששרתו בקבע דואגים שגם ילדיהם ימשיכו בקבע,,,הם יודעים עד כמה זכה כדאי ומתגמל,,
מלי  |  23.07.15
11.
לטפל בפנסיה התקציבית, אבל לטפל בה בחוכמה ולא לחתוך אותה באופן רוחבי בצה"ל בלבד
הפנסיה התקציבית של עובדי המדינה, מערכת הביטחון והגופים הנתמכים על ידי המדינה, עברה מן העולם באופן סופי במהלך 2002. אז עברה המדינה לפנסיה צוברת, אבל מי שנכנס לשירות המדינה לפני 2002 זכה להגנה יוצאת דופן. בניגוד לפנסיה צוברת, העובדים אינם מפרישים דבר לחיסכון, והחיסכון הפנסיוני כל כולו נופל על המעביד, כלומר מדינת ישראל, ובפועל - משלם המסים הישראלי. בעוד שהפנסיה של עובד-חוסך "רגיל" מורכבת מממוצע השכר שלו לאורך שנים וכוללת כמובן גם דמי ניהול נדיבים למנהלי החיסכון הפנסיוני, הפנסיה של המיוחסים - אלה שזכו לפנסיה תקציבית (בדרך כלל צבירה של 2% מהמשכורת לכל שנת עבודה) - נקבעת על בסיס השכר האחרון של העובד טרם פרישתו (בין אם הגיע לגיל פרישה רשמי ובין אם יצא לפרישה מוקדמת), ללא דמי ניהול כלל. עובדי המגזר הציבורי שנכנסו אליו לפני שנת 2002, אלו שעבדו 35 שנה בשירות המדינה (לא כולל צבא, משטרה ויחידות מיוחדות שעובדיהם יכולים לצאת לפנסיה בגיל צעיר יותר), משיגים פנסיה השווה ל-70% מהשכר האחרון ("יחס התחלופה"), בעוד שרוב השכירים במשק משיגים יחס תחלופה של 50% במקרה הטוב, ו-40% או 30% ואף פחות במקרים הנפוצים יותר. יתר על כן, מקבלי הפנסיה התקציבית אינם תלויים כלל בעדכונים בפנסיה הצוברת המפחיתים את הגמלה החודשית בגלל התארכות תוחלת החיים. זה אולי נושא שנדחק לפינה אך חשוב להסבירו: חישוב הגמלה החודשית בפנסיה צוברת מתבצע בעזרת לוחות תמותה המעריכים את מספר החודשים הצפויים לחייו של החוסך בהגיעו לגיל הפרישה (בעגה הפנסיונית מכנים זאת "מקדם המרה"). באופן גס, החיסכון שנצבר לאורך שנות העבודה מחולק למקדם ההמרה, ועל בסיס החישוב הזה משולמת הקצבה הפנסיונית החודשית. כמובן, ככל שתוחלת החיים הממוצעת עולה, כך גם מקדם ההמרה קופץ והקצבה החודשית, בהתאם, קטנה. מדובר בנתון משמעותי מאוד: אם בשנות ה-80'-90' מקדם ההמרה עמד על כ-140-150, היום עומד מקדם ההמרה על יותר מ-200, כך שהפנסיה החודשית של רוב החוסכים הולכת ומצטמצמת עם השנים (למעט בחלק מהפוליסות הישנות שקיבעו את מקדם ההמרה). הבעיה הזאת אינה קיימת כלל בפנסיה התקציבית כיוון שהגמלה החודשית מבוססת על השכר האחרון ואינה תלויה כלל במקדמי המרה, מה שממחיש עוד יותר את האפליה בין מעושרי הפנסיה התקציבית לשאר החוסכים ה"רגילים". ההטבות הייחודיות של הפנסיה התקציבית יצרו במשק שני מעמדות של עובדים. האחד, מוגן. השני מופקר. הראשון מוגן באמצעות הפנסיה התקציבית. השני, מופקר באמצעות הפנסיה הצוברת. בראשון לא נוגעים. בשני מנסים כל פעם לפגוע, בין אם בדרישה לעבוד יותר (העלאת גיל הפרישה), או בין אם במחשבה לפגוע בפנסיה באמצעים אחרים על רקע הריבית הנמוכה במשק (סוגיית הריבית התחשיבית). האוצר הרי דואג לגירעונות הצפויים בביטוח הלאומי כתוצאה מתשלומי קצבאות הזקנה העלובות ממילא (העלאת גיל הפרישה תדחה את אותם תשלומים) ולגירעונות העתידיים בגירעונות הפנסיה אם החוסכים הצעירים ימשיכו באמצעות תשואות גבוהות יחסית את החוסכים שיצאו לפנסיה. אבל הטיעונים הללו, מוצדקים ככל שיהיו, לא משנים את הפערים בין ציבור העובדים המוגן לבין ציבור העובדים המופקר, ורק מנציחים את שני סוגי העובדים. בראשון לא רוצים או מפחדים לגעת. בשני קל מאוד לגעת. הרי גם כל התיאוריות על גיל פרישה מאוחר יותר ועל חיסכון ארוך יותר בשנים, כדי להעלות את גובה הפנסיה, הן נחמדות מאוד על ניירות העבודה של פקידי האוצר, אבל כשהן נתקלות בשוק העבודה האמיתי - הן פושטות לגמרי את הרגל. שוק העבודה ה"גמיש" של ישראל בפרט ושל המשקים בעולם בכלל, הוא שוק עבודה שלוחץ בעשור האחרון את השכר הריאלי למטה, כך שהחיסכון הפנסיוני לא עולה באופן טבעי עם שנות העבודה אלא אף נשחק. מעבר לכך, בשוק הגמיש הזה עובדים מעל גיל 50 כבר נחשבים "מבוגרים מדי", נפלטים מהר מדי ממעגל העבודה ושורפים מהר מדי את חסכונותיהם. לכן העצות שנותן האוצר, כמו "אל תמשכו את כספי הפיצויים", הן בדיחה גרועה מאוד. ממה אתם מצפים שאנשים יחיו אם מעיפים אותם מהעבודה בגיל צעיר יחסית ואיש אינו רוצה לקלוט אותם? מי שטוען שאי אפשר לגעת במעושרי הפנסיה התקציבית כיוון שמדובר בהסכמים חתומים וזכויות מוקנות (כמו הנגידה ד"ר קרנית פלוג), שוכח שני דברים. האחד, המדינה כל הזמן משנה ופותחת הסכמים כשהיא נחושה בכך. השני, היא כנראה לא כל כך נחושה בכך במקרה של הפנסיה התקציבית, כיוון שיש לובי חזק מאוד נגד כל שינוי שמתחיל מהאליטות: במשרדי הממשלה, בבנק ישראל, במערכת הביטחונית ובמערכת המשפטית ובמערכת האקדמאית, שחבריה נהנות מההסדר הזה.
המביט מהצד  |  23.07.15
לכל התגובות