אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
אלף להיטים צילום: עמית שעל

אלף להיטים

כמיטב המסורת האמריקאית דני סנדרסון מספק לקהל בעיקר רצף של שירים מוכרים ומקפיצים. עם הלהקה ההדוקה ובדיחות הקרש - התוצאה מענגת

27.07.2015, 09:05 | עמי ברנד

שלוש להקות עבר וקריירת סולו ארוכה, שהניבו יחדיו עשרות להיטים, התקבצו לערב אחד באמצע השבוע שעבר שבו הופיע דני סנדרסון בזאפה בתל אביב. יש אמני סולו ששונאים לבצע בהופעות שירים מהרפרטואר של להקות העבר שלהם - אבל לא סנדרסון. ראשית, הוא היה היוצר המרכזי בכל ההרכבים ההם, ושנית, סנדרסון גדל על הגישה האמריקאית, שמאמינה בלתת לקהל את מבוקשו בלי לערבב בעניין ענייני אגו.

גירל פאואר

 

לא צריך להכביר בתיאורי תגובת הקהל לסנדרסון ולהקתו, שעלו לבמה, התחברו למגברים ומיד פתחו ב"תשע בכיכר", השיר שפותח את התקליט הראשון של גזוז. בלי לאבד תנופה הם המשיכו ל"ערב אבוד" של דודה, ומיד אחריו, כמו כדי לסגור מעגל חשמלי, הגיעו ל"מדינה קטנה" של כוורת. המסר של סנדרסון היה גאוני בפשטותו: לא נלאה אתכם בשירים שאתם לא מכירים, לא נתעקש לבצע חומר חדש שלא תוכלו לשיר איתנו. התפריט כולל מנות מוכרות בלבד.

החריג היחיד מהקו הזה היה "לקנא בציפורים", שיצא לרדיו לאחרונה. אלא שאחרי 11 שירים, חמישה מתוכם של כוורת ושלושה של גזוז, הקהל היה מספיק מסופק ונינוח להאזין גם לשיר החדש ולקבל אותו בכבוד.

ההרכב שמופיע עם סנדרסון אולי לא זכה לכותרת "להקה", אבל זה לא אומר שהוא לא כזה. לא רק שהגיטריסט כפיר בן ליש מלווה את סנדרסון כבר כעשור, הוא גם מבצע סולואים לא מעטים. זמרת הליווי אורית שלום זוכה ברוב התפקידים של מזי כהן בגזוז, ואילו הגיטריסטית הילי בוימל זוכה ביתר הסולואים הנשיים.

שלום ובוימל מפגינות יחד גירל פאואר מענג אוזניים ב"מילים יפות". שתיהן זכו לעבוד עם יוצר נטול אגו אבל עתיר רעיונות, שחלק לא קטן משיריו בנוי על כוחו של ההרכב המבצע, כולל קולות נשיים דומיננטיים. סנדרסון מודע מאוד לאיכויות של המוזיקאים שעובדים איתו, ונראה שהוא נהנה לסגת לירכתי הבמה כדי לתת להם מקום לבלוט. ההרכב הנוכחי לא כולל חטיבת כלי נשיפה כמו גזוז או פיגורות דומיננטיות שיאפילו על המנהיג, אבל יש שישה אנשים על הבמה — וזה ממש לא מעט.

כהרגלו סנדרסון גם מבקש להצחיק. חלק מהפאנצ'ים שחוקים מאוד, למשל הבדיחות על חשבון הגובה (או הנומך) שלו. למרבה המזל זה רק גורם לקהל לאהוב אותו יותר, כי איך אפשר שלא. הרוק הסנדרסוני תמיד נעים לכל אוזן, ומייצר בטבעיות גמורה אינטימיות עם צופים ללא הבדל גיל או מעמד: על שני כיסאות בר מאחור, למשל, מנמנם ילד בן 10 בערך, שהוריו הביאו אותו לספוג גיטרות רוק'נרול.

מימין: מיקי ורשאי, הילה בוימל וסנדרסון בהופעה, צילום: עמית שעל מימין: מיקי ורשאי, הילה בוימל וסנדרסון בהופעה | צילום: עמית שעל מימין: מיקי ורשאי, הילה בוימל וסנדרסון בהופעה, צילום: עמית שעל

 

תצוגת תכלית

 

בעוד שבועיים עתיד ההרכב של סנדרסון לעלות לראשונה על במת הבארבי. המופע, "רעשים בבגאז'" שמו, ממותג ככזה שבו הוא הולך לכסח, כיאה למועדון רוק. אף שסנדרסון לא הביך את עצמו בקידום ההופעה הבאה מעל הבמה, קשה היה שלא להרגיש שההדרן היה תצוגת תכלית לקראתו, טעימה של שלושה שירים שהשאירה לכל הנוכחים טעם של עוד.

מתוך שלושת שירי ההדרן שניים נלקחו מהמאגר של דודה, שנחשבת להקת ההבי מטאל ברזומה הסנדרסוני. "אלף כבאים" ואחריו "יו יה" עושים לקהל את מה שאיכשהו לא עשו כל 23 השירים שלפניהם: כיסאות זזו הצדה, ומפינות האולם המרוחקות הגיעו גם הביישנים (כמוני) למרגלות הבמה כדי להיסחף עם הגיטרות והשירים. עוד התלבטות קטנה על הבמה, ואז מתחילים להישמע האקורדים הראשונים של "המגפיים של ברוך". מה עוד אפשר לבקש מהופעה?

ההופעה הבאה: 6 באוגוסט, בארבי תל אביב.

רגעים שנזכור ביום שאחרי:

1. הסולו היפה של אורית שלום ב"חללית"

2. "התמנון האיטר" של כוורת מתעורר לחיים

3. הילי בוימל. איזה תענוג של גיטריסטית

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות