"אנחנו עם חשוך"

"אני שונא את הדת, כל דת", אומר האמן חוני המעגל. "ובגלל הרקע הדתי שלי אני עוסק המון בדת, במקרה הזה בדת כהרס האנושות. כך הגעתי גם לנושא של הדיבוק וגירוש השדים, ובמשך שלוש שנים אני עובד על המופע".

הבכורה של ה"מופע" תוצג הערב ב־21:00 באולם אסיה של מוזיאון תל אביב לאמנות. חוני המעגל בחר לטפל ב"הדיבוק" בסגנון של אופרת רוק. למי שלא בקי נזכיר כי "הדיבוק" הוא מחזה קנוני שכתב הפולקלוריסט היהודי ש' אנ־סקי ברוסיה בתחילת המאה העשרים וזכור בעיקר בזכות הגרסה שהועלתה בתיאטרון הבימה בשנות ה־20 בכיכובה של חנה רובינא.

גיבור המחזה הוא חנן, בחור ישיבה שמתאהב בלאה, אשר עתידה להינשא לאחר. חנן מת מצער ונשמתו נאחזת כדיבוק בגופה של מושא אהבתו. חוני מנצל את המחזה לביקורת על ההתחרדות שחווה המדינה לתחושתו. הוא נולד למשפחה דתית ונשלח בילדותו לחדר. "גדלתי בתקופת הברונזה העתיקה", הוא מתאר את התקופה ומרחיב את היריעה: "כל העם היהודי הוא חשוך, עם שהוא מצבור חרדות עתיק ותהומי, ולכולנו יש פחד רדיפה. זה גם מה שיש לנתניהו. בגלל זה הוא לא רוצה לפתור את בעיות הכלכלה או להקים בתי זונות ממלכתיים. אותו מעסיקים האיראנים".

בסרט משולבים גם חלקים מהסרט "הדיבוק" ביידיש שהופק ב־1937 בארה"ב. "יש בו עשרות אלפי מוטיבים מהנצרות, היהדות והאסלאם. משולבים בו אנשים אחוזי דיבוק שצילמתי בעצמי, חזנים ששרים פרקי חזנות ועוד", מתאר חוני את הגרסה הזאת. אבל הסרט שיוקרן במופע על כמה מסכים הוא רק חלק מההתרחשות. במופע, שעליו ינצח חוני, משתתפים כ־15 איש ובכל רגע נתון יתקיימו כמה התרחשויות שביניהן יפרידו מסכי טול שקופים: הצגת העלילה של המחזה, עם השחקנית בת חביב בתפקיד לאה, לצד מחול מודרני, קרבות של אמנויות לחימה, שירה כנענית, קטעי דראג ועוד.

את כל הכאוס הזה מלווה על הבמה במוזיקה חיה להקת אנרגיה חולנית שמשתפת פעולה עם חוני כבר שנים, עם הסולנית הנוכחית אילה זילברמן.

איך כל אלה אמורים לעבוד במקביל?

"הלהקה והסרט מלווים את המופע לכל אורכו, ובמקביל כל אחד עושה את התפקיד שלו ואת המוטל עליו. לכל אחד קיו משלו לעלות ולהיכנס לטריפ שלו. יש קקופוניה, אבל התפקיד שלי הוא לעשות סדר בבלגן. אני נותן לכל אחד להתבטא באופן אישי. אני הבמאי אז אני אחראי על הסדר, אבל כל אחד מהמשתתפים גם מפר אותו בהתאם לרוחו האישית".

הקהל המוזיאלי בשל למופע כזה?

"זו הפעם הראשונה שאני מעלה משהו מהסוג הזה בפני קהל שוחר אמנות ובלט. יש הרבה אנשים שהזמנתי, הרבה וואחשים מהים שלא רוצים לשלם. בדרך כלל במופעים שלי אנחנו דורשים סכום סמלי, אם בכלל. המוזיאון רצה לגבות 300 שקל וירדנו ל־60 שקל. עכשיו נראה כמה אנשים נצליח להביא עם כרטיס בסכום הזה. הקהל שאני מכיר שואל אם יש אוכל ופרוצות על הבמה".

בין פרישמן לגורדון

חוני (60) הוא מהדמויות הצבעוניות בעולם האמנות הישראלי. זה מתחיל במראה החיצוני שלו: שיער ארוך שלא נחפף בתדירות גבוהה, ושיזוף עמוק שמעיד על בילוי זמן ניכר מהיום בחוף הים. זה ממשיך בדיבור שוצף שלא נפסק לרגע, עובר מנושא לנושא בהתלהבות רבה - חיובית או שלילית. זה מסתיים בחבורת האנשים שאסף במשך השנים, את רובם הכיר בחוף.

הרגע הראשון במפגש איתו עלול להלחיץ. אחרי שעה אתה כבר בטוח שמדובר באיש החביב בעולם. את השם חוני המעגל קיבל מאמו על שם הצדיק היהודי, ילד עשירי למשפחת רבנים מתל אביב. את עקרונות הדת שספג בילדותו ב"חדר" הוא מתאר היום כפרימיטיביים.

בשנים האחרונות הוא מרגיש שהאפשרויות להצגת עבודות אוונגרדיות בועטות הולכות ומצטמצמות. "מדינת ישראל הולכת ומתחרדת. פעם היו מזמינים אותי מדי שנה להציג בפסטיבל ישראל ופסטיבל עכו. לאט לאט אני מרגיש שנשאר לי לפעול רק בין פרישמן לגורדון".

אז איך מצליחים להתפרנס?

"הורדתי הוצאות למינימום. אני מתרחץ רק בג'קוזי בים ואוכל פול פעם ביום. זה מספיק לי. אין לי רכב וכל הבגדים שלי יד רביעית. אנשים פה עסוקים בלסגור מרפסות, בלהשתדרג כל הזמן. יצאתי מהמירוץ הזה. המזל שלי שיש לי בית משלי, אבל גם בו יש שני חדרים שלא נכנסתי אליהם כבר שנים כי אין לי צורך. ואני מרגיש כמו מיליונר. אני מודה ומשתחווה לברז שמביא לי מים. לא לראות זריחה או שקיעה יום אחד זה הפסד מבחינתי".

ומה לגבי הפרויקטים שלך? גם הם עולים לא מעט. איך מממנים?

"למזלי להרבה פרויקטים קיבלתי מימון. עמותת אמני הפרפורמנס נתמכת על ידי מינהל התרבות, וקיבלתי מימון לפרויקטים גם מעיריית תל אביב־יפו וקרן רבינוביץ. אבל לא עשיתי מזה כסף. יש לפרויקטים המון הוצאות".

מה אתה חושב על הניסיונות לצנזר יצירות תרבות ואמנות?

"אמנות צריכה להיות חופשית וכל אחד צריך לעשות כל העולה על רוחו. השמים הם הגבול. אם ראיתי את פינה באוש מעלה סוס על הבמה ומשחקת עם איבר מינו, או את מרינה אברמוביץ' עושה את צרכיה ב־MoMa אז הכל אפשרי".