"הרחבת שוק האשראי בארץ בלי פיקוח היא סכנה גדולה"

"בישראל מדברים היום על תחרותיות וריכוזיות במערכת הפיננסית, אבל צריך להבין שלמכור או להנפיק הלוואה זה לא כמו למכור סלולר. למה? כי יש כאן סיכון: אפשר לספק יותר מדי הלוואות. אפשר לקחת את הלווה ולדחוף אותו לחובות, כמו בארה"ב, שבה אנשים חיים על חוב שהם מגלגלים מכרטיסי אשראי שבחיים הם לא ישלמו. ועכשיו יש בארה"ב גם הלוואות סאב־פריים למכוניות, שמסתיימות בזה שאתה לא יכול לצאת לעבוד כי לקחו לך את האוטו. אנשים שקועים בחובות עד הצוואר. העיקר: אשראי, אשראי, אשראי". כך אומרת ל"כלכליסט" פרופ' ענת אדמתי.

אדמתי, פרופ' למימון באוניברסיטת סטנפורד, מובילה בשנים האחרונות קמפיין חובק עולם לרפורמה במערכת הבנקאות, והיא משמיעה את האזהרה שלה בימים שבהם שוב עולות על השולחן שלל יוזמות להגברת התחרותיות במערכת הבנקאות בישראל. גם היא עצמה מסכימה ש"נראה שיש פה ריכוזיות יתר", ולא רק במערכת הבנקאית אלא גם בשאר המערכת הפיננסית. אבל היא מדגישה את הצורך להתקדם בזהירות, "תחרות בבנקים לא עובדת אלא אם כן אתה יכול לפקח שלא תקבל יותר מדי בנקים, יותר מדי תחרות, ויותר מדי אשראי".

לדבריה, "יש הרבה הוכחות שכמות אשראי שהיא מעבר לגבול מסוים לא עוזרת לכלכלה, ושלכל המשברים קודם זינוק גדול של אשראי. הבועות הכי גדולות, ושההתפוצצות שלהן הכי מזיקה, היו בועות שמעורב בהן אשראי. כאשר יש הרבה אשראי, ויש והרבה חיבוריות בין חלקי המערכת, נוצר מגדל קלפים".

"סיכונים על חשבון הציבור"

הראיון עם אדמתי, הנמצאת בביקור מולדת, נערך לרגל צאתו לאור בעברית של ספרה "בגדי הבנקאים החדשים", שראה אור באנגלית לפני שנתיים וזכה לשבחים נלהבים מקיר לקיר. מי שתרגם את הספר לעברית, אגב, הוא דורון אדמתי, אחיה של ענת. "בלעדיו לא היה ספר בעברית, ומגיע לו הרבה קרדיט", היא אומרת. את הטיעונים העומדים במרכז הספר אדמתי כבר הציגה באופן אישי לשורה ארוכה של מקבלי החלטות, כולל נשיא ארה"ב ברק אובמה ויו"ר הפדרל ריזרב ג'נט ילן, ואף נבחרה בשנה שעברה לאחת ממאה האנשים המשפיעים בעולם של המגזין "טיים".

בלב ספרה של אדמתי עומדת עובדה פשוטה: הבנקים לוקחים סיכונים עם כסף של אנשים אחרים. זה המפתח להבנת מערכת הבנקאות וגם המפתח לשינוי שלה אף כאן בישראל. "אני באה מעמק הסיליקון ואני בעד לקחת סיכון. סיכון יכול להיות טוב. הדרך הכי פשוטה לקחת סיכונים היא לקחת אותם עם הכסף שלך. או, כשאנחנו מדברים על חברות, לקחת סיכונים עם הכסף של בעלי המניות".

אבל זה לא מה שקורה בבנקים. בניגוד לחברות אחרות, הרוב המכריע של הכסף שבאמצעותו הבנקים מממנים את הפעילות שלהם אינו מגיע מבעלי המניות. הוא מגיע מהציבור, כלומר מהאנשים שהפקידו בבנקים את כספם ובעצם הלוו לבנקים כסף. "הבנקים הם הלווים הכי כבדים בכלכלה", אומרת אדמתי. המינוף הגבוה שמאפיין את הבנקים, היא מסבירה, "יוצר עיוותים במערכת" וגם מניע את הבנקים לקחת יותר סיכונים: הרווחים הגדולים הולכים אל הבנקים (והמנהלים שלהם), אבל את ההפסדים הגדולים, כפי שהוכיח המשבר הפיננסי, הם חולקים עם מי שהלווה להם כסף, כלומר עם כולנו.

מכאן גם ההצעה של אדמתי לשינוי שיהפוך את הבנקים למסוכנים פחות ויעילים יותר: לחייב אותם לממן חלק ניכר הרבה יותר מהפעילות שלהם באמצעות הונם של בעלי המניות, ופחות באמצעות כספם של המפקידים. או בז'רגון המקצועי, להעלות משמעותית את דרישות הלימות ההון מהבנקים, מאחוזים ספורים, כנהוג היום, ל־20% ואפילו 30% — הצעה שנתקלת בהתנגדות עזה מצד הבנקים.

מה באשר למערכת הבנקאות בישראל? כאן, לכאורה, המצב טוב יחסית. דרישות הלימות ההון מהבנקים בישראל גבוהות יחסית לעולם, והן נמצאות במגמת עלייה (יחס ההון ברובד 1 בבנקים עומד כרגע על 9.3%). אבל אדמתי מסרבת בתוקף להתרשם מהנתונים החשבונאיים של הבנקים. "כאשר ליהמן ברדרס קרס היה לו הון רגולטורי נהדר. כך שכשאני מדברת על 20% או 30%, אני מתכוונת שכל סדר הגודל כרגע לא נכון".

באופן עקרוני יותר, אדמתי משוכנעת שהדרישה ליותר הון עצמי מהבנקים תביא לא רק לפחות סיכונים במערכת אלא גם ליותר תחרות. "אחד היתרונות הרבים של להכריח את הבנקים להשתמש בהרבה יותר הון מניות הוא שזה יפחית את הסובסידיות המעוותות, שהבנקים הגדולים נהנים מהן יותר מכל השאר. אם תהיה להם פחות יכולת לנצל את המימון הזול שהם מקבלים מהמלווים שלהם (כלומר מהמפקידים), אז לבנקים הגדולים יהיה פחות יתרון מול שחקנים חדשים".

אדמתי. "הבנקאים עושים את מה שעובד עבור האינטרסים שלהם. הבעיה נוצרת כשהם משכנעים רגולטורים ופוליטיקאים להעביר רגולציות גרועות" | צילום: נמרוד גליקמן

במילים אחרות, הדרך ליותר תחרות עוברת דווקא באמצעות החמרת הדרישות, ולא באמצעות יצירת תנאים מקלים יותר בשוק. "מה שחשוב להבין הוא שבבנקאות, תחרות חופשית ללא רגולציה לא עובדת משום שהשוק הוא לא יעיל מטבעו. ורגולציה חזקה, במיוחד בכל מה שקשור למינוף, היא חיונית. אחת הסיבות לכך שנוצרת ריכוזיות במערכת הבנקאית היא שהבנקים ש'גדולים מכדי ליפול' מצליחים לצמוח לגדלים מופרזים ומאוד לא יעילים, ולהבדיל מתאגידים גדולים אחרים הם לא מקבלים שום איתות מהשווקים על כך שהם לא יעילים וצריך לפצל אותם". בניגוד למבקרים אחרים של מערכת הבנקאות, אגב, אדמתי לא ממקדת את הביקורת שלה בבנקאים עצמם. עבורה הכתובת היא רגולטורים ופוליטיקאים. "הבנקאים אומרים ועושים את מה שעובד עבורם, עבור האינטרסים האישיים שלהם. הבעיה נוצרת כאשר הם מצליחים לשכנע רגולטורים ופוליטיקאים להעביר רגולציות גרועות. לכן את הלחץ צריך למקד ביצירת רגולציה אפקטיבית".

"דופקים אנשים אחרים"

אבל ברפורמה שעליה מדברת אדמתי, הלימות הון גבוהה יותר היא רק צד אחד של המשוואה. הצד השני הוא הגנה על הצרכנים. "מערכת המימון היא מערכת שיש בה הרבה ניגודי עניינים והרבה אינפורמציה לא סימטרית. זו מערכת שמאפשרת לאנשים לנצל אנשים אחרים, לדפוק אנשים אחרים, שלא מבינים מה הם קונים. לקחת הלוואה, קיבלת כסף והבטחת לשלם. אתה מבין מה עשית בדיוק? אתה מבין מה כתוב באותיות הקטנות?".

"כך שהצרכנים צריכים את ההגנה הרגילה מפני עמלות מופרזות וסמויות, מחוסר הבנה של תנאי ההלוואות, וגם מהלוואות שבהן ברור שאין ללווה סיכוי להחזיר את החוב, מצב שבו הלווה בדרך כלל נפגע יותר מהמלווה. בארה"ב, למשל, יש עכשיו תנועה שדורשת שליועצי השקעה תהיה חובה משפטית לתת עצות שהן באינטרס של הלקוחות".

"אבל כשרוצים להרחיב את שוק האשראי זה לא יהיה בפיקוח, וזו הבעיה. אני הבנתי שאומרים 'נקים מפקח אחר כך'. אבל מי יודע מה יהיה אחר כך? צריך יהיה תקציבים, צריך יהיה להעביר חקיקה. זה מאוד מסוכן. צריך ללמוד משוק המשכנתאות בארה"ב, אירלנד, איסלנד או ספרד. ולא רק במקרה של משכתנאות אלא גם בהלוואות אחרות. כסף זה כסף, והלוואות לצרכן הן דבר מאוד מסוכן.

"הלוואה היא לא מתנה. המילה אשראי היא מאוד נחמדה, אבל צריך להחזיר. ומאיפה הלווה יחזיר? עכשיו יש בישראל מצב טוב ואנשים עובדים. אבל מה יקרה אם הם יאבדו את העבודה? מי שלווה יותר מדי סובל, ובדרך כלל הסבל של המלווים מאוד מוגבל. הם יכולים ללחוץ את הלווה עד הסוף. וכמו שרואים ביוון, הם יכולים לעשות את זה גם כשהלווה הוא מדינה".

"חובות המדינה", ממשיכה אדמתי, "הם עוד דבר שצריך לשים לב אליו. בסופו של דבר המדינה צריכה לשלם את הפנסיות של הצבא, להציל את הבנקים או אנשים שהפסידו. במקרה של הלווה הפרטי שלקח הלוואה לצריכה, הוא מקבל את הכסף עכשיו וצריך להחזיר אותו אחר כך עם ריבית. במקרה של הממשלה, שמתחייבת לשלם פנסיה, זה יצטרך לבוא ממסים. היכולת של המדינה לשלם תלויה ביכולת שלה לגייס מסים, מה שקשור בין היתר במצב המאקרו־כלכלי. ותראה את המקרה של יוון: אין שם מערכת מסודרת של גביית מסים, והם לא יכולים לשלם".

אנחנו לא שם.

"אבל אנחנו צריכים להיזהר. מצד אחד לא להפוך לסאב־פריים ניישן, ומצד שני גם לא להפוך ליוון, איסלנד, אירלנד או ספרד ואפילו איטליה. הדרך שמובילה לשם היא יותר מדי חוב, ציבורי ופרטי".