יוצא מהצל

הפגישה עם המעצב טל ארז התקיימה בבית קפה ביפו, לא רחוק מהסטודיו שלו בבת ים, ואף שהמתנתי לו בתוך בית הקפה המשכתי להרכיב את משקפי השמש: רחוב שבטי ישראל שמולי בהק בחוסר רחמים של צהרי יולי, והעצים הכחושים שצומחים בו רק הדגישו בעליבותם את הסנוורים. קשה היה שלא להיזכר באמירה של ד"ר מרטין וייל, אוצר התערוכה "צל ערים: מצילים את המרחב הציבורי", שלפיה אנחנו מתקדמים עוד פחות מסעודיה בהקשר של צל.

"אני לא יודע לגבי סעודיה, אבל באיחוד האמירויות ובאבו דאבי עושים פרויקטים עירוניים רחבים מאוד, וערים חדשות שנבנות מביאות בחשבון את תנאי האקלים הספציפיים של האזור", אומר ארז. "בישראל תכנון הערים לא התחשב בתנאים מקומיים, אלא התבסס על מין מודל תכנוני אוניברסלי שפותח באירופה והתאים לה מאוד. חוץ ממקרים אחדים שניסו להתייחס לצל בצורה מרחבית, אין אג'נדה סדורה ומדיניות תכנונית. מקסימום יש פתרונות נקודתיים - תריסולים, סככות פוליגל לרכב, ופה ושם משרביה. וככה בדיוק קורה שבכיכר הבימה אין צל".

ארז, מהמעצבים הבולטים בתעשייה המקומית, הוא ציר מרכזי ב"צל ערים" - פרויקט המחקר, היזמות והעיצוב של מוזיאון העיצוב חולון וקרן ברכה (ראה מסגרת). ארז והאדריכל דן הנדל ערכו בעבור הפרויקט מחקר רחב היקף שתהה על קנקנו של מחדל האין־צל, שגורם לבעיה חברתית: מרחבים ציבוריים פתוחים שאינם שמישים בחודשי הקיץ ומתעלים את הציבור למרחב פרטי ממוזג ונוח, שהופך לעמוס וצפוף.

מטרתו של הפרויקט היתה להעלות את המודעות לסוגיית הצל, וליתר דיוק להיעדרו. אם לשפוט על פי היקף הסיקור התקשורתי של הפרויקט, המטרה הושגה במלואה - וארז, שבילה חלק נכבד משלוש השנים האחרונות בעבודה על הפרויקט, הוא הלוביסט האולטימטיבי שלו. את הלהט שבו הוא שוטח את טיעוניו ניתן לשייך, אולי, לעובדה שארז תופס עיצוב כמקצוע פוליטי. "אני מתחיל כל פרויקט בניסיון להבין את ההקשר שבו הוא יפעל ואת מערכת האינטרסים שמפעילה אותו. אותי מעניין להבין עיצוב לא כמשהו אינטרוספקטיבי, אלא כמשהו שנוצר מתוך מכלול של מערכות - פוליטיות, כלכליות, חברתיות, היסטוריות. שם נמצאת גם נקודת המוצא של פרויקט הצל, שעוסק באופן שבו עיצוב, אדריכלות ועיצוב עירוני פועלים במרחב הציבורי.

"לפעמים אנשים לא רואים שתכנון עירוני הוא שירות לאזרח. תכנון הוא לא משהו שצריך לקבל כעובדה מוגמרת; זה משהו שוועדות מחוזיות ועיריות צריכות לטפל בו. למה אפשר להשקיע בחקיקה מורכבת ומתישה, בשימור ובתמ"א 38, אבל נדיר כל כך שמדברים כאן על הדבר הפשוט הזה, שכאשר כיכר עירונית מתוכננת צריך לחשוב על האקלים בה?"

חתך של נרטיבים

ארז אוחז ברזומה מרשים מאוד לגילו: בגיל 33, עם תואר ראשון מהמחלקה לעיצוב תעשייתי מהמכון הטכנולוגי חולון (HIT) ועם תואר שני בהצטיינות מהאקדמיה לעיצוב באיינדהובן שבהולנד, הוא מרצה לעיצוב במכללת הדסה ובתואר השני בבצלאל, ומשתתף במגוון פרויקטים בישראל ומחוצה לה כאוצֵר, מעצב וחוקר עיצוב. עבודותיו הוצגו בין היתר בביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה, בשבוע העיצוב במילנו ובתערוכות קבוצתיות בארצות הברית, בהולנד ובבלגיה.

אחד הפרויקטים הבולטים שלו היה התערוכה "שאלה של השקפה", שהציגה במתחם התחנה הראשונה במסגרת עונת התרבות בירושלים לפני כשנתיים. התערוכה הורכבה מ־18 משקפות Viewmaster אדומות שכל אחת מהן הציגה גלגל תמונות ייחודי לה המייצג פן מסוים של ירושלים: זה מציג תמונות מחיי היום יום, זה מציג תמונות של אוכל וחיי לילה, זה של היסטוריה ודת ועוד. התמונות - חלקן נבחר מאוספים אישיים קיימים של צלמים מוכרים כמו אלכס ליבק וזיו קורן, וחלקן הוזמן במיוחד עבור התערוכה - משלימות פסיפס נרטיבי של העיר, המנער אותה מאוסף הקלישאות שדבק בה כנקודת התייחסות.

"אנשים משליכים הרבה דימויים על ירושלים, לכל אחד יש מה להגיד עליה", אומר ארז, שעשה את סיוריו הראשונים בירושלים במסגרת העבודה על הפרויקט. "גם אם הם לא מכירים אותה, הם יודעים שזו העיר של ישו, או העיר של הסכסוך, או העיר שרבים עליה. התערוכה הזו היתה ניסיון לייצר חתך רוחב של הנרטיבים האלה כדי לאפשר לאנשים לקחת את הטייק שלהם על העיר". את הטייק הזה אפשר היה לרכוש בחנות שלצד התערוכה בשני אופנים: בחירה בגלגל מסוים או בחירה בגלגל הפתעה שהפן המוצג בו ייחשף בפני רוכשו רק במפגש הבא עם המשקפת.

הקונספט של חנות תערוכה לא היה זר לארז. בביאנלה בוונציה של קיץ 2012 הוא יצר עבור הביתן הישראלי, שעסק ביחסי ישראל־ארה"ב, מעין חנות מזכרות שבה נמכרו 25 מוצגים־מוצרים בעיצובו המתייחסים לאירוע מכונן ביחסים אלה: בובות של בגין, קרטר וסאדאת המתכתבות עם ראשים מתנדנדים שמוצבים במכונית, או פאזל ריבועי החלקה המדמה את המורכבות שבהסכם אוסלו. "לאוצרים היתה התבונה לייצר את הסיפור הזה לא בצורה דידקטית, אלא דווקא דרך האובייקטים האלה, שיצרו אצל הרבה מהמבקרים הזדהות מסוג אחר", אומר ארז. "הרי המעבר לכלכלה הקפיטליסטית שאנחנו חיים בה היום הושפע מתרבות הצריכה האמריקאית. החנות גרמה למבקר לקחת חלק בפעולת הצרכנות הזו דרך הקונספט של חנות מתנות. כך קרה שלא פעם גם אנשים ביקורתיים לגבי תרבות הצריכה הישראלית לקחו חלק באקט הזה ויצאו עם שקיות.

"מזכרת היא פורמט מעניין: בדרך כלל מזכרות יוצרות אצלנו תגובה לאירוע אישי, אבל כאן הן מתייחסות לאירועים קולקטיביים ויכולות להצית זיכרון של האירוע ושיחה עליו. זה עושה אותנו מעורבים יותר, גם אם כשרכשנו את המזכרת זה היה ממקום של חשק ולא של מודעות. כמעצב זה מאפשר לעצב גם קצת את ההיסטוריה ואת גבולות השיחה דווקא דרך הכלי שנראה הכי רחוק משם - לייצר אובייקט נחשק".

עיצוב זה ג'וב אחראי

 

תפיסת העולם של ארז ניזונה, כך נראה, מתחושת אחריות. "עיצוב, ובטח עיצוב מוצר, הוא מקצוע ששלוב בתוך המערכת הכלכלית", הוא אומר. "זו לא התבוננות, אלא משהו שמגדיר את התרבות הפופולרית באופן שמובנה בתוך מנגנוני תעשייה כמו שיווק והפצה. מכיוון שאנו חיים בכלכלת סחורות, ומעצבים הם שאמונים על תכנון מוצרי הצריכה, יש לנו תפקיד מערכתי.

מתקני הצללה

"גם לאופן שבו מערכות משתנות היום, דרך שינויים שקורים ברשת, יש חשיבות רבה, כי כולנו נחשפים להרבה מנגנונים שפעם היו מתוזמרים כמעט בלעדית על ידי עסקים. היום המעצב יכול להיות הגורם המחולל ביצירת מוצר: הוא יכול לייצר בסין, הוא יכול לעשות קמפיין קיקסטארטר, הוא יכול להפיץ קבצים דיגיטליים. הכלים האלה הופכים אותו לצומת חזק מאוד, כי הוא בעל ידע בכל המנגנון, זה כוח אפקטיבי מאוד. מנגד, התפקיד שלו הוא עדיין להיות סוכן תרבותי בתוך גוף כלכלי.

"פרויקט הצל הוא ביטוי טוב מאוד לאיך תכנון נכון, איכותי, ישים, עם ערכים חברתיים יכול להיגזר מעיצוב נכון שעושה פרסום נכון, ולהשפיע על האופן שבו אנחנו משתמשים במרחב הציבורי, וזה כוח לא מבוטל. לפעמים קצת חבל שמעצבים מתכנסים להסתכלות שהיא מאוד דיסציפלינרית. גם תעשייה זה מונח משתנה מאוד".

לשים את השמש בצד

פרויקט "צל ערים: מצילים את המרחב הציבורי" הוא ככל הנראה אחד הפרויקטים השאפתניים ביותר של מוזיאון העיצוב חולון מאז הוקם לפני כחמש שנים. הפרויקט, באוצרוּת של ד"ר מרטין וייל (מנכ"ל קרן ברכה ומנכ"ל מוזיאון ישראל לשעבר - ר"ד), כולל מחקר אקדמי של טל ארז והאדריכל דן הנדל המגובה בספר עיון מקצועי, מעין מדריך צל, שהשאיפה היא שיגיע לכל מקבלי ההחלטות בבואם לתכנן מרחב ציבורי. לצד הספר הושק גם אתר אינטרנט בשם "הצללה אורבנית", עם עורכים אורחים כמו העיתונאי רועי צ'יקי ארד ואדריכל העיר ירושלים עופר מנור, שמזמינים את הציבור להגיב בשיר, בתמונה וכדומה לסוגיית הצל.

אחת מנקודות השיא של התערוכה היא תחרות בינלאומית שאתגרה את משתתפיה ליזום הצעות לעיצוב מתקני הצללה חדשים, ונוהלה גם היא על ידי ארז והנדל. השניים שוטטו בחולון ומיפו את המרחבים הציבוריים הרלוונטיים לסוגיית הצל לחמישה סוגים: מרחב ירוק עירוני (פארק או גינה גדולה), כיכר מסחרית, כיכר תרבותית, רחבת בית ספר וכיכר שכונתית. על 17 הצוותים שהוזמנו להשתתף בתחרות הוטל לייצר מתקן הצללה לאחד המרחבים האלה, בתקציב צנוע של 25 אלף דולר. צוות השיפוט הורכב, בין היתר, מהאדריכל המוערך ז'וזף גרימא (העורך לשעבר של מגזין העיצוב "דומוס"), ששימש יו"ר, ומהאדריכלים צבי אפרת וגנית מייזליץ־כסיף.

ההצעות הזוכות, שמוצגות כעת בתערוכה ברחבת המדיטק (עד סוף אוקטובר), משתרעות על קשת רחבה מאוד של פתרונות, מההנדסי לאישי ולחווייתי ביותר. עם הבולטות שבהן נמנית "Cloud Seeding", תקרה שטוחה עשויה שכבה מבנית שקופה, ובתוכה כ־20 אלף כדורי ג'ימבורי הנעים עם תנודות הרוח ומייצרים תופעות דינמיות של צל. המתקן, שנוצר על ידי משרד האדריכלים הניו יורקי MODU בשיתוף האדריכלים המקומיים יוסי קורי ובני טבת, הו יאן צ'ונג ואביחי שובל, מוצב כעת ברחבת המדיטק.

עוד הצעה בולטת היא "סרפנטינה" של משרד האדריכלים היווני Point Supreme בשיתוף ריינקה אוטן ורוברט אונגר: מבנה מלבני המתפרס על 300 מ"ר שממנו תלויים אלמנטים פשוטים - שולחן פיקניק, כיסאות ועוד.

הצעה שלישית היא Network Lab, פרויקט עשה־זאת־בעצמך חינוכי־חברתי המיישם את גישת הקוד הפתוח כדי להפוך את המרחב הציבורי למכונה ליצירת רשתות, המאפשרת לקהילה לייצר בעצמה אלמנטים של הצללה המתאימים לה.