"העיר היא הגוף"

"אנחנו חיים בתקופה מוזרה", אומר האמן ירון שטיינברג. "כשטיילתי אחרי הצבא בדרום אמריקה הייתי שולח פעם ב... אימייל. לפני שנה הייתי בהודו וכולם טיילו עם סמארטפונים. פעם היינו צריכים שמישהו יטוס לארה"ב כדי להביא משהו שאין בארץ, היום מזמינים הכל מ־ebay. זה מפחית מהמסתורין של העולם. החיים יותר אינטנסיביים וקצת משתלטים כמו אמבה או פטרייה. לא יודע אם זה טוב או רע ולאן זה מוביל, אבל זה המצב". את שני הקצוות הללו, העולם הנאיבי והמסתורי מול העולם האינטנסיבי והמשתלט, ינסה שטיינברג (32) לייצג בעבודה שיציג הערב באירוע "נקודת מגע" במוזיאון ישראל (21:00, 60 שקל).

העבודה, "התפשטות עירונית", תורכב מעשרות בתי קרטון קטנים. את חלקם יצר שטיינברג מראש ואת חלקם ייצור תוך כדי הערב. הבתים יוצבו סביב העבודה "בית ממכר ספרים" של האמן האמריקאי מרק דיון שבחצר המוזיאון, עבודה רומנטית המתארת חנות בגודל טבעי ובה חפצים וספרים מרחבי העולם. אל החנות לא ניתן להיכנס אלא רק להביט בתכולתה מבעד לחלונות.

טרמיטים בצורת בתים

"זו עבודה רומנטית שבה דיון מציג דברים שאסף מטיוליו בעולם", מסביר שטיינברג, "ואני אנסה לעשות איזו השתלטות על העולם הרומנטי הזה באמצעות 'קן טרמיטים' בדמות בתים, תוך שימוש בעיר כדימוי של התנהגות אנושית".

דימויים של בתים קטנים שימשו את שטיינברג כבר בעבודת הגמר שלו במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. הוא בנה דגם של 'המוח' שלו ובו עשרות בתים דומים. "הפעם הבתים הם הרבה יותר קרטוניים, מונוכרומטיים לגמרי", הוא אומר, "אבל כמו בעבודות הקודמות, האופי של הארכיטקטורה אומר עלינו משהו כאנשים, על היחסים שלנו עם השכונה והקהילה שלנו".

ירון שטיינברג ובתי הקרטון. "האופי של הארכיטקטורה אומר משהו על הנפש" | צילום: אלכס קולומויסקי

איך הקהל משתלב ביצירת העבודה?

"העיר תיבנה כל הזמן בעמדת העבודה שלי, שתוצב במקום עם הציוד — קרטונים, דבק חם, סכינים. אנשים יבואו ויוסיפו את הבית שלהם, כך תקבל העבודה את משמעותה המלאה. אם העיר היא הגוף, אז האנשים שבונים אותה הם הנפש. כל אחד יבנה בית קצת שונה ויחד הם ייצרו עיר".

"נקודת מגע", שמתקיים במסגרת אירועי עונת התרבות בירושלים, הפך די מהר לאחד מאירועי התרבות המדוברים והשווים שיש פה. המנהלת האמנותית היא הכוריאוגרפית והשחקנית רננה רז, והקונספט הוא אירועים ליליים המתכתבים עם יצירות המוצגות במוזיאון. זהו אולי בין הלילות היחידים שבהם מסיר מעליו מוזיאון ישראל את תדמיתו הממלכתית משהו והופך לסערה תרבותית גדולה.

איך זה שהעבודות שלך כל כך שונות באופיין זו מזו?

"הציורים המעט ילדותיים הם בזכות ההתאהבות המאוחרת שלי בפוטושופ, שקרתה בתקופה שבה עבדתי כמאייר של סדרות אנימציה לילדים. עד אז לא השתמשתי במחשב, אף שתמיד אהבתי לצייר ואף שאני עיוור צבעים חלקי".

מה זה אומר?

"אני עיוור אדום־ירוק. לא ממש יודע להסביר כי אני לא יודע איך אנשים נורמליים רואים את זה, אבל בגוונים מסוימים, כשהצבעים האלה זה ליד זה, הם יכולים עבורי להיות גם וגם".

זה לא מקשה עליך כמישהו שעיסוקו ויזואלי לחלוטין?

"אולי זה דווקא נתן יתרון. התפיסה שלי של צבע קצת שונה והרבה יותר אינטואיטיבית. אם זה עובד יחד — זה עובד".

ירושלים זו עיר מיוסרת

שטיינברג גדל בנווה אילן וחי היום בירושלים. הוא מייצג אחוז קטן של אמנים, בעיקר בוגרי בצלאל, שנשארים בעיר גם בתום הלימודים, אף שידוע שהמרכז האמנותי בארץ הוא תל אביב. "אין ממש סצנה אמנותית בירושלים", הוא אומר. "ישנה עונת התרבות, אבל אנשים פה לא הולכים לגלריות כמו בתל אביב. פה הולכים לבארים, שבתוכם יש סצנה אמנותית חדשנית, גולמית, כזו של אנשים שחושבים ש'עוד לא הגענו לשלב שבו הצלחנו ממש כדי לעבור לתל אביב'. מי שנשאר פה או חוזר לפה הוא סופר־מיוחד כי לא קל פה. זו עיר מיוסרת".

גם אתה עברת לתל אביב, למה חזרת?

"גרתי בנווה צדק ועבדתי 9 עד 5. החלטתי שזה לא מתאים לי בתור אדם. אני ממש אוהב את ירושלים ועבורי הקצב שלה מתאים. יש פה אנשים סופר־מוכשרים ואף אחד לא עובד פה 9 עד 5, כולם מנסים להתפרנס. מכיוון שאין פה גלריות וסטודיואים אתה חייב לעשות הכל לבד, ליזום, לפתח המון מיומנויות. צריך הרבה משמעת עצמית".