אמריקה, תני צ'אנס לעולם המתפתח

הוועידה הבינלאומית השלישית למימון פיתוח התכנסה בחודש שעבר באדיס אבבה, בירת אתיופיה. היא נערכה בתקופה שבה מדינות מתפתחות הפגינו את יכולתן להשתמש בכמויות כסף גדולות ביעילות. המשימות שהמדינות האלה מוציאות אל הפועל - מבניית תשתיות, דרך בניית הרים ועד המעבר לכלכלה ירוקה - באמת מאתגרות במיוחד.

עם זאת, יש מחסור בכסף שמיועד לביצוע משימות מסוג זה. רק לפני כמה שנים מי שהיה יו"ר הפדרל ריזרב בן ברננקי דיבר על עודף חסכונות בכלכלה הגלובלית. ואולם, השקעות בפרויקטים שההחזר החברתי בגינם גבוה אינן מקבלות מימון מספק. הבעיה היום היא שהשווקים הפיננסיים בעולם, שאמורים לתווך ביעילות בין חסכונות לבין הזדמנויות השקעה מקצים הון בצורה שגויה ומגדילים את הסיכון. אירוניה נוספת מתגלה כשבוחנים את סוג ההשקעות שדרושות בעולם המתפתח. ברוב המקרים מדובר בהשקעות לטווח ארוך, ורוב החסכונות הזמינים להשקעה הם לטווח ארוך - הטריליונים שיושבים בתוכניות הגמלאות, קרנות הפנסיה וקרנות העושר הממשלתיות. השווקים הפיננסיים קצרי הרואי מפרידים בין החסכונות למימון הפרויקטים.

מניפולציות ממוסדות

הרבה דברים השתנו ב־13 השנים שחלפו מאז התכנסה הוועידה הבינלאומית הראשונה למימון פיתוח בעיר מונטריי שבמקסיקו, ב־2002. בימים ההם מדינות ה־G7 שלטו ביד רמה בקביעת המדיניות הכלכלית העולמית. כיום סין היא הכלכלה הגדולה בעולם במונחי כוח קנייה, וחסכונותיה גדולים ב־50% מאלה של ארה"ב. ב־2002 נתפסו המוסדות הפיננסיים המערביים כאשפים בניהול סיכונים והקצאת הון. כיום אנחנו רואים שהם אשפים במניפולציה של השווקים ופעולות הונאה מפוקפקות אחרות.

המדינות המתפתחות מפצירות במדינות המפותחות לעמוד בהתחייבותן להעביר אליהן לפחות 0.7% מהתל"ג שלהן למטרות סיוע. כמה מדינות צפון־אירופיות כמו דנמרק, לוקסמבורג, נורבגיה, שבדיה ולמרבה ההפתעה גם בריטניה עמדו בהתחייבות ב־2014. ואולם, ארה"ב נמצאת הרחק מאחור: 0.19% מהתל"ג שלה הוקצו למטרה זו.

במדינות המתפתחות ובשווקים המתעוררים אומרים כיום לארה"ב וליתר המדינות המפותחות שאם הן לא מקיימות את הבטחותיהן, הן לפחות יכולות לפנות את הדרך ליצירת מבנה כלכלה עולמית שיעבוד גם עבור העניים.

באופן לא מפתיע המדינות המפותחות עושות כל שביכולתן כדי לסכל מאמצים ליצירת מבנה כזה. כשסין הקימה את הבנק האסייתי להשקעות בתשתיות (AIIB), ארה"ב ניסתה לבלום את המהלך. ממשלו של הנשיא ברק אובמה ספג תבוסה צורבת.

ארה"ב חוסמת גם את הדרך לניסוח חוקים חדשים לפירעון חובות. אם שוקי האג"ח, למשל, יעבדו כמו שצריך, אזי שיטה הגיונית יותר לפתור מקרים של חדלות פירעון ממשלתית תהיה בהישג יד. אלא שהיום אין שיטה כזו. אוקראינה, יוון וארגנטינה משמשות דוגמאות לכישלון השיטה הנוכחית. הרוב הגדול של מדינות העולם קראו לגיבוש מתווה למיחזור של חובות ממשלתיים, אבל ארה"ב נותרה בהתנגדותה.

עמדתה של ארה"ב באשר להיבטים מעוררי המחלוקת ביותר של ועידת אדיס אבבה היתה מאכזבת ביותר. ככל שמדינות מתפתחות ושווקים מתעוררים נפתחים לתאגידים בינלאומיים, חייבים לדאוג שהן יוכלו למסות את הענקיות הללו על הרווחים שמניבים עסקים שנעשים בתחומן. אפל, גוגל וג'נרל אלקטריק הפגינו בעבר כישורים גאוניים בהימנעות מתשלום מסים, שהאפילה אפילו על המיומנות שלהן בפיתוח טכנולוגיות חדשות.

כל המדינות, בין שמפותחות ובין שמתפתחות, הפסידו מיליארדי דולרים בהכנסות ממסים. מדינות עשירות יכולות לספוג הפסדים כאלה. זה לא המקרה במדינות עניות.

בעבר הייתי חבר בוועדה בינלאומית בשם המועצה העצמאית לרפורמה במיסוי חברות בינלאומיות. כשמה בחנה הוועדה דרכים לשנות את מערכת המס הבינלאומית הקיימת. בדו"ח שהצגנו בוועידה הבינלאומית למימון פיתוח הסכימו כל חברי הוועדה פה אחד שהשיטה הקיימת לא עובדת ולא יהיה כל כך מסובך לתקן אותה. הצענו דרך לעשות זאת, והתבססנו על מערכת המס האמריקאית שבה חברות משלמות מסים למדינות השונות בהתאם להיקף הפעילות שלהן בתחומן.

תיקונים קוסמטיים

ארה"ב ומדינות מפותחות אחרות קידמו הצעות לשינויים קטנים יותר מצד ארגון המדינות לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי (OECD). במילים אחרות, המדינות שמהן מגיעות המתחמקות הגדולות ממסים רוצות להיות אלה שיתכננו את המערכת שתצמצם את ממדי ההימנעות ממס. הוועדה שלנו הסבירה מדוע הרפורמות שהציע ה־OECD הן במקרה הטוב תיקונים קוסמטיים במערכת פגומה מיסודה.

המדינות המפותחות והשווקים טענו שהפורום ההולם לדון ברפורמה במערכת המס הבינלאומית חייב להתקיים תחת המטריה של האו"ם, בוועדת המומחים לשיתוף בינלאומי בענייני מס. המעמד של הוועדה חייב להשתקם כמו גם התקציב שלה.

המציאות הגיאו־פוליטית החדשה מחייבת צורות חדשות של משילות בינלאומית, שתיתן מקום גדול יותר למדינות המתפתחות ולשווקים המתעוררים. ארה"ב ניצחה באדיס אבבה, אך גם הוכיחה שהיא נמצאת בצד הלא נכון של ההיסטוריה.

הכותב הוא חתן פרס נובל לכלכלה ופרופסור באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק. פרוג'קט סינדיקט, 2015. מיוחד לכלכליסט