אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
"סופר הוא עסק, איש עסקים" צילום: איי אף פי

"סופר הוא עסק, איש עסקים"

ג'וזף פיינדר, מסופרי המתח המצליחים בעולם שמתמחה בכתיבה על העולם התאגידי רווי התככים, מתייחס לעצמו כאל בעל מקצוע שצריך ללכת לעבודה חמישה ימים בשבוע ולהבין את השוק

18.08.2015, 08:44 | אורי פסובסקי
ג'וזף פיינדר כמעט היה מרגל. סוכנות הביון האמריקאית המרכזית, ה־CIA, ניסתה לגייס אותו כשהיה סטודנט, אבל הוא סירב. "בתואר הראשון שלי באוניברסיטת ייל למדתי פוליטיקה סובייטית ורוסית, ודיברתי רוסית, כך שהיה טבעי שינסו לגייס אותי, זה לא כזה חריג", הוא מספר ל"כלכליסט". "אפילו שקלתי את זה ברצינות כשעשיתי את התואר השני שלי במרכז ללימודים רוסיים בהרווארד. אבל לעבוד עבור שירותי המודיעין האמריקאיים זה בסופו של דבר לעבוד עבור הבירוקרטיה הממשלתית. החלטתי שלא אתפקד טוב בתוך בירוקרטיה". 

למה לא?

"לא מתאים לי מצב שבו אני צריך לקבל את דעת הבוס, בין שהוא צודק ובין שלא, ולקבל את הקו הרשמי, וה־CIA הוא ארגון עם מידה רבה של קונפורמיות. זה לא היה בשבילי".

במקום להיכנס לתלם בחר פיינדר להיות אדם שאינו מחויב לדבר לבד מדף הנייר שלפניו: הוא נהיה סופר. ליתר דיוק, הוא נהיה אחד מסופרי המתח המצליחים בארצות הברית, ששניים מספריו, "זהות שאולה" ו"פרנויה", אף עובדו לסרטי קולנוע הוליוודיים מצליחים. בספריו הראשונים התמקד בשחיתות ברוסיה, אבל לא מעט מרבי־המכר הגדולים שלו מתרחשים בעולם התאגידי רווי התככים וחסר המעצורים, בחירה עלילתית שהקנתה לפיינדר את הכינוי "המנכ"ל של המתח". "הכסף ממלא בספרים שלי תפקיד הנוגע לאמביציה אישית, הוא שאיפה שרבים מהגיבורים שלי מציגים", הוא מסביר. "הם אנשים שמנסים לעשות כסף או להתקדם בארגון, אבל ניצבים בפני מאבק. ובהרבה מהספרים שלי הדמויות מסתכלות מבחוץ פנימה דרך החלון".

הספר הספר הספר

ב"חשד", ספרו ה־11 שמתפרסם בימים אלה בעברית (תרגום: יעל ענבר, הוצאת ידיעות ספרים), פיינדר מתרחק במודע מהעולם העסקי, והגיבור שלו הוא אדם שמסתכל מבחוץ דרך חלונותיהן הכהים של מכוניות היוקרה של ההורים האחרים בבית הספר הפרטי היוקרתי שבו לומדת בתו. דני גודמן הוא סופר ואב חד־הורי מרושש, שמתקשה לממן את לימודיה של בתו ומוצא את עצמו, בלית ברירה, לווה כסף מאחד ההורים האחרים. משם קצרה הדרך לסחיטה והסתבכות של הגיבור במאבק אימתני סביב קרטל סמים מקסיקני רצחני.

זה דפוס עלילה שמושך אותו במיוחד, "אדם רגיל שמסתבך בדברים יוצאי דופן", כהגדרתו. "זה למשל אחד המאפיינים של סרטי היצ'קוק. זו דרך פורה לספר סיפור, וזו דרך מצוינת לגרום לקורא להיקשר לדמות מיד. וגם רציתי לכתוב ספר שבו החיים של הדמות הראשית מתהפכים מהקצה אל הקצה".

ולמה בחרת בסופר כדמות הראשית?

"מעולם לא עשיתי את זה קודם לכן. הבחירה של סופר שהגיבור שלו יהיה סופר גם הוא עשויה להיראות מתחכמת מדי או מודעת לעצמה. מה שהניע את הבחירה שלי הפעם הוא הרצון שהגיבור יהיה מישהו שהקריירה שלו במצב איום ונורא מסיבות אישיות, ובפתיחת הספר הוא נואש. באופן טבעי נראה לי מתאים להפוך את הגיבור לסופר או עיתונאי, אדם שניצב בפני הסכנה שלא יהיו לו שום הכנסות".

פיינדר (במרכז) עם מייקל היידן, לשעבר ראש ה־NSA‬ וה־CIA (מימין) ומייקל צ פיינדר (במרכז) עם מייקל היידן, לשעבר ראש ה־NSA‬ וה־CIA (מימין) ומייקל צ'רטוף, לשעבר מזכיר מחלקת Homeland Security. גם פיינדר עצמו כמעט היה מרגל | צילום: איי אף פי פיינדר (במרכז) עם מייקל היידן, לשעבר ראש ה־NSA‬ וה־CIA (מימין) ומייקל צ

מפחד מאלימות גרפית

 

"חשד" מתאפיין במתח מרומז, רגעי חרדה שאינם נובעים מסכנה פיזית, אלא מהאיום שבחשיפה, למשל החשש שהגיבור ייתפס על חם כשהוא מחפש סודות במשרד של מישהו אחר. ובכל זאת מדי פעם מבליחים בספר רגעי אלימות, כמו גם דמות עם ניחוחות פסיכופתיים. אפשר למצוא דמויות כאלה בלא מעט מותחנים מהשנים האחרונות (למשל בספריו של יו נסבו), ולעתים יש תחושה שסופרי המתח של ימינו מרגישים מחויבים לתיאורים גרפיים מאוד של אלימות. 

"אני יודע על מה אתה מדבר, אני רואה את זה בהרבה מותחנים", אומר פיינדר, "אבל אני לא מרגיש לחץ לעשות את זה. אני חושב שסופרים שמתארים הרבה אלימות מפורשת למעשה מרמים את עצמם. הרבה יותר אפקטיבי לחסוך באלימות ככל האפשר - כך ניתן ליצור עולם רגיל, שהוא הרי בסופו של דבר לא עולם אלים, ולתוכו פולשת אלימות. עבורי זו כתיבה הרבה יותר מספקת. ב'חשד' יש כמה סצנות אלימות, קצרות מאוד, אבל בהקשר של הספר הן אמורות להיות מזעזעות מאוד. יש סצנה אחת ברומן שהיא גרפית יותר מכל מה שאי פעם כתבתי, וקצת הפחיד אותי לכתוב אותה. כלומר אני מעדיף להימנע מאלימות מפורשת; ב'פרנויה', למשל, לא נשפכה טיפת דם אחת, אבל ב'חשד', שהעלילה שלו נוגעת בקרטל סמים מקסיקני, נדרשו כמה רגעים של זעזוע, זה נראה מתאים ואפקטיבי". 

ג ג'וזף פיינדר. "כותבים של פיקשן פופולרי הם יזמים" | צילום: איי אף פי ג

עובד בלהיות סופר

 

לפרסומו של "חשד" קדמה דרמה עסקית: פיינדר החליט לקנות את זכויותיו מהמו"ל שלו - לפי הפרסומים בכמה מיליוני דולרים - ואז החליף סוכן וכתב את הספר בלי שיהיה חוזה לפרסומו. לאחר מכן הוא הסביר שהמיתוג שהדביקה לו הוצאת הספרים הרחיק ממנו קוראות והקטין את קהל הקוראים הפוטנציאלי שלו. החשיבה העניינית שלו מלווה רבות מהשיחות איתו, שבהן הוא מתייחס לסופר כאל בעל מקצוע, כזה שקם לעבודה לפחות חמישה ימים בשבוע ומבין היטב את העולם העסקי שבו הוא פועל.  

"אני חושב שכל סופר חייב להיות מודע מאוד לשוק ולמה שקורה בו", הוא אומר, "כותבים של פיקשן פופולרי הם יזמים— אנחנו המנהלים של העבודה שלנו, של העסק, של דף הפייסבוק וחשבון הטוויטר שלנו. כיום הסופר חייב להיות מעורב בהיבט העסקי. אני מנסה לבלות את רוב הזמן שלי בעבודה על הספר, אבל יש רגעים שבהם אני צריך להוציא את הראש שלי ולומר 'בואו נוודא שאנחנו נעים בכיוון הנכון'. בשלב הזה אני עסק, ובמובנים רבים אני איש עסקים. כשעשיתי מחקר לספרים כמו 'פרנויה' הרגשתי קרבה לאנשי העסקים שראיינתי, הרגשתי שאני אחד מהם".

זה תיאור שמתנגש עם הקלישאה שסופר הוא מי שתקוע בחדר העבודה שלו ולא מתקשר עם העולם.

 

"אולי, אבל צריך להיות סוג אדם מסוים כדי לכתוב ספר מלכתחילה. אני פוגש אנשים בהרצאות שאומרים לי 'החיים שלי יכלו להיות ספר, הייתי יכול לכתוב ספר אם רק היה לי זמן'. זה כאילו שאני הייתי אומר למנתח עיניים 'הייתי יכול להיות מנתח עיניים אם רק היה לי זמן'. האמת היא שכתיבת רומן היא במובנים רבים צעד שדורש אמונה. אתה אומר לעצמך שאתה הולך להצליח בכוחות עצמך, לכתוב סיפור ולקוות שאנשים ירצו לקנות אותו ולקרוא אותו. אני חושב שהסופרים המוצלחים ביותר הם לא בהכרח המוכשרים ביותר, אלא אלה שיש להם הכי הרבה התמדה או עקשנות. הכותבים הכי מצליחים הם אלה שעושים את הדבר שלהם, והעולם מוצא אותם". 

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות