מדוע מלבד כמה הבלחות אנחנו לא מצליחים באירופה?

כאשר עובד נמצא בארגון לא מפרגן, ביקורתי ושיפוטי, כאשר מחפשים אותו מעבר לפינה כל הזמן, בדר"כ מקבלים עובד ש"הולך על בטוח", לא מעז, לא נותן מקום ליצירתיות ולא יוזם. זה מסוכן. כוחנו ביוזמה וביצירתיות. הישראלי המעז כנראה אף פעם לא יהיה מאורגן כמו עמיתו הגרמני וגם לא מתוכנן לפרטי פרטים כמו עמיתו האמריקאי, אבל התושייה, היצירתיות והחוצפה הם אלו שהפכו אותנו לאומת סטארט אפ, שמתבגרת ומצליחה להוציא גם ארגונים גדולים כמו אמדוקס או טבע.

הדלק הישראלי עשוי מאותה יצירתיות וחדוות עשייה. מה הקשר לכדורגל? פשוט מאוד. תחליפו את הארגון במועדון ספורט ואת העובד בשחקן על כר הדשא. ביקורתיות בספורט? בכל פינה. זלזול? מספיקה הצצה ב"יציע העיתונות". נכון שלא חסרות סיבות לבקר את הכדורגל הישראלי וכל ספורטאי תחרותי צריך לקחת בחשבון סביבת עבודה תחרותית ומלחיצה אבל זה בדיוק ההבדל בין ארגון ששואף למצוינות ומדרבן את עובדיו ליזום וללמוד מהר מטעויות לבין ארגון שמקטין את העובדים שלו וסיוט לעבוד בו.

המציאות בכדורגל הישראלי דומה יותר לארגון השני; השחקן מגיל צעיר לחוץ לשחק בדיוק לפי ההנחיות הטקטיות של המאמן, המאמן לחוץ יותר ממנו וחי כל הזמן על זמן שאול והאוהדים לא פעם מפרשים פיק ברכיים ו"רגליים כבדות" של השחקנים כזלזול וחוסר מחויבות למועדון. זוהי מציאות בלתי נסבלת. וכמו העובד הממוצע שתואר בהתחלה, שחקן שנמצא בכזאת מציאות ואין לו עור של ערן זהבי, ישחק "על בטוח", כלומר – צפוי, לא מעז, שבלוני ומשעמם לצפייה.

מילא משחק משעמם לצפייה, אבל אם היתרון היחסי שלנו כישראלים הוא ביוזמה וב"חוצפה" ואנחנו בוחרים לשחק שבלוני ושיטתי, אנחנו למעשה בוחרים להתחרות מול האחרים במגרש בו תמיד ינצחו אותנו. המעניין הוא שבקבוצה כמו מכבי תל אביב, בה יש הקפדה על משמעת גבוהה יחד עם שחקנים כמו ערן זהבי שמשדרג כל עונה מחדש את המושג "חוצפה ישראלית", גילי ורמוט שתמיד היה שחקן יצירתי וחכם וברק יצחקי שמביא את הברק שלו, התוצאות הן בהתאם.

הכדורגלן הישראלי משקיע אבל זו לא התשובה

נכון, בעבר שחקנים ישראלים לא התאמנו בעצימות כמו עמיתיהם האירופאיים ולא הקפידו על סדר יום של מקצוען. היום עדיין יש פער אבל עשינו כברת דרך. מי שיגיד שהכדורגלן הישראלי עצלן ולא משקיע, מוזמן להגיע לאימונים של המועדונים המובילים בארץ ובכל שכבות הגילאים. תשאלו שחקנים ששיחקו בחו"ל ותקבלו את אותה התשובה – באירופה שחקנים מגיעים מדי פעם באיחור לאימונים, שותים וחוטאים מדי פעם בתזונה לקוייה אבל יודעים לעשות את הסוויצ' באימונים ובמשחקים. בארץ קשה לנו לעשות את הסוויצ' ולכן חייבים להקפיד עם השחקן הישראלי על משמעת גבוהה.

אבל מישהו כאן הגזים לגמרי.

הרצון למשמעת ייצר שחקנים מוגבלים. כמה שחקנים ישראליים משחקים היום בכיף ומשוחרר? כמה וירטואוזים? כמה מוציאים מהלך מפתיע? אני זוכר שאנשים הלכו פעם לראות משחקים של הנוער במכבי חיפה רק כדי לראות את ראובן עטר מלהטט. לכמה משחקים שווה ללכת היום כדי לראות שחקן ישראלי? זה לא שאין שחקנים ישראלים יצירתיים, אלא שהסביבה שלהם "מצליחה" לדכא את זה.

הרצון להיות דומה לאירופה קצת בלבל אותנו. לעולם לא נהיה הם. כמה מפלות נצטרך לספוג כדי להבין שאנחנו לא בכיוון? זה לא רק הקושי לבנות לטווח ארוך אלא גם הסביבה הכללית שמובילה לשיתוק. ואפרופו יצירתיות ורצון להיות כמו אירופה, גם בנושא זה הם מקדימים אותנו. מהרצאה שקיים בארץ ד"ר שומאן, המנהל המדעי של באיירן מינכן, הוא ציין כי שמחה ותשוקה למשחק זה הנושא הכי חשוב בפרופיל השחקן של באיירן. משיחות אתו אפשר להבין שהמועדון משקיע רבות בפיתוח היצירתיות של השחקן. בעולם יש פרץ של תוכנות המשפרות כישורים קוגניטיביים. זהו העתיד. לא מספיק שחקן אתלט. צריך שחקן שחושב מהר. הוא לא צריך לעשות דוקטורט אבל הוא צריך יכולות של ראייה מערכתית, קבלת החלטות מהירה, קשר עין רגל/ יד וכו'.

ואנחנו טובים בלחשוב. אפילו אומרים עלינו שאנחנו יצירתיים. העתיד הזה יכול להתאים לנו אם נשכיל להבין את זה ולתת יותר דרור ליכולות האלה, אם נקדם שחקנים חכמים, אם נשקיע בפיתוח היכולות הקוגניטיביות. היכולת לייצר סביבת עבודה קצת יותר שפויה לשחקנים שלנו היא אתגר גדול.

 הכותב הנו מוביל תכנית "מנהלים ספורטיביים" מטעם וינגייט ויועץ ארגוני בספורט ובארגונים עסקיים