"חזר לי החשק לכתוב"

זו ללא ספק היתה השנה המוצלחת ביותר עד כה בקריירה של גור קורן (41). המחזה שלו "המוגבלים", שעולה בבית ליסין, זכה בפרס הקומדיה הטובה ביותר בטקס פרסי התיאטרון, והוא עצמו גרף את תואר מחזאי השנה. כמה ימים לאחר מכן, כשצלצל אליו הבמאי והשחקן רודיה קוזלובסקי, קורן היה בטוח שהוא מתקשר לברך על הזכייה או להציע עבודה בכתיבה - אלא שמעבר לקו נשמעה הצעה מפתה: לשחק במחזה הקנדי "תותים בקיץ" של תיאטרון מלנקי.

המחזה של אוולין דה לה שנאלייר, שיעלה בשבת הקרובה במרכז הגאה בגן מאיר תל אביב, הוא קומדיית קיץ על אהבה וכתיבה שנקראה במקור "תותים בינואר". הוא מספר על תסריטאי ובעל בית קפה (קורן) שעובר בין המציאות לתסריט שהוא כותב. החברה הכי טובה שלו היא גם האקסית המיתולוגית שלו, ואף שהוא מנסה לשדך לה בחור הוא בעצם רוצה אותה לעצמו. בהצגה משחקים גם שירי גדני, קרן ברגר וקוזלובסקי עצמו, שגם ביים.

עם אשתו, השחקנית מורן רוזן, קורן מריץ הצגה חינוכית בבתי ספר. קריירת המבוגרים שלו כוללת, מלבד "המוגבלים" (שם הוא גם משחק בתפקיד אורח קטנטן), את המחזה "מלך ישראל" שמציג בפרינג', אבל קורן מעדיף דווקא לשחק. "האירוניה היא שכנראה הכישרונות שלי בסדר הפוך למה שאני אוהב", הוא צוחק, "אני הכי אוהב לשחק, אחר כך לביים ואחר כך לכתוב.

"שמחתי מאוד כשרודיה התקשר אליי, וכשקראתי את המחזה הבנתי שהוא מתאים לי מאוד ואיהנה ממנו. זה לא מחזה ריאליסטי ויש אלמנט מוזר בהצגה: היא מספרת את הסיפור באופן שלא תמיד נוח להבנה, אבל בסוף זה מובן ומקסים".

לא שיחקת כבר הרבה זמן.

"מאז 'חמישה קילו סוכר', המחזה שלי שעלה בגשר, לא עשיתי משהו עם מסה וממש רציתי. שם התקמבנתי, כתבתי את התפקיד הראשי לעצמי. אני לא שחקן וירטואוז, אבל יש לי האיכויות שלי: טיימינג קומי טוב, אמינות, אותנטיות וחמידות מסוימת. בגלל זה לקומדיה רומנטית זה מתאים מאוד".

חולם להיות כוכב רוק

הוא נולד במושב היוגב בעמק יזרעאל, למד בתיכון חקלאי וחלם להיות כוכב רוק (ומאמין שזה עוד יקרה). אחרי הטיול להודו, בגיל 26, הוא ניגש לבחינת הקבלה לבית הספר רימון. "עברתי את הבחינות אבל ידעתי שתמיד אהיה שם מאחור, כי טכנית אני לא גיטריסט עילוי. היתה לי הרגשה שבבית ספר למשחק יהיה לי הייחוד שלי גם אם לא אקבל תפקיד ראשי. באותה התקופה גם לא הייתי סגור על עצמי, ודווקא בבית צבי מצאתי את עצמי".

מאז "המוגבלים" אתה מקבל הרבה פניות לכתוב. זה מלחיץ?

"זה לא לחץ, אלא יותר דיכאון, כי אני לא מהגרפומנים, אני לא מאלה שממש אוהבים לכתוב. מאז שחזרתי לשחק דווקא חזר לי החשק לכתוב. אני כותב עכשיו את המחזה 'שחקנית' לעונה הבאה של בית ליסין".

קומדיה?

"סוג של. זה על שחקנית בתקופת המנדט שלכודה בין האצ"ל לבריטים ונאלצת לשחק את תפקיד חייה כדי להציל את המצב. מבנה המחזה הוא של קומדיה, עם הרבה שקרים והחלפת זהויות, וישנו גם אלמנט של סיכון רציני. זה לא 'המאהב מתחת למיטה'. המחתרות והבריטים לא היו בדיחה".

"אני קמצן"

כמו הדמות שלו בהצגה גם קורן מעדיף לכתוב בבתי קפה, אך לפעמים הוא מרגיש פתטי. "אבא שלי רפתן, ואם הוא היה רואה אותי, הוא היה אומר לי ללכת לעבוד, אבל אני מעדיף לא לכתוב בבית. אולי זה פסיכולוגי, משום שאני קמצן. אם אני כבר משלם, לא נעים לי מעצמי".

ככה אתה מתאר את עצמך? קמצן?

"כן. אני בן אדם אירוני בעל מודעות עצמית ויכולת לצחוק על עצמו, ומפני שאני מודע לזה פחות רואים את זה.

"אני גם מאמין בעין הרע ועושה טקסים: יש לי חולצת פרמיירות וצבע תחתונים לכל יום בשבוע, ואם משהו הצליח לי אני לא משנה אותו. המוח שלי אובססיבי לדברים האלה, אף שאני לא יודע אם זה באמת עובד. אני פשוט מפחד להתעסק עם הקארמה".

מודעות היא לא גיהינום על הבמה?

"כן ולא. אני לא שחקן אופי מעולה, אבל אני כן מגלם דמויות שדומות לי יותר, מעין צבעים שונים של גור. אני גם יודע להשתחרר לגמרי על הבמה וממש ליהנות. בשביל זה אני עושה את כל המסע הזה".