אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
הטובים לשיפוט? צילום: אוראל כהן, שאטרסטוק

הטובים לשיפוט?

בעבר בנים של שופטי העליון התמחו אצל קולגות, עד שביקורת ציבורית קטעה את התופעה. קידום עוזרים משפטיים הוא כמעט אותו סיפור

23.08.2015, 08:24 | משה גורלי
בתחילת שנות התשעים נראה בית המשפט העליון כמו משפחה אחת גדולה. ילדי השופטים הסתובבו במסדרונות ולא בגלל שהיה קיץ ולהורים לא היה איך להעסיק אותם. הם הועסקו אז כמתמחים אצל החברים של ההורים. חלקם היו בהחלט ראויים להתמחות היוקרתית בעליון, אבל גם אלה שפחות, הועדפו אז על פני הבן של בוזגלו, שהמבחן הידוע על שמו הומצא באחת הלשכות האלה.

1. משפחת העוזרים

התמחות בעליון היא נכס שנשאר בתוך המשפחה

 

לשאלה איך חוסל ההסדר הנפוטיסטי הזה נגיע בסוף הטור. בינתיים נעמוד רק על הדמיון בינו לבין העדפת העוזרים המשפטיים בקורסי ההכנה לשיפוט.

עוזרים אינם ילדים, אבל הם בהחלט משפחה. משפחת השופטים. ובמשפחה הזו יש סולידריות, ערבות הדדית, והכי חשוב, תחושת בעלות על המשאב הציבורי יקר הערך הזה - כס השיפוט.

השופטת אסתר חיות, צילום: גיא אסיאג השופטת אסתר חיות | צילום: גיא אסיאג השופטת אסתר חיות, צילום: גיא אסיאג

התמחות בעליון היא נכס שערכו הכלכלי־מקצועי יקר מאין כמוהו. הוא המפתח לכל דלת ולכל משרד בסקטור הפרטי או הציבורי. העובדה שהשופטים חילקו אותו בינם לבין עצמם לא נבעה בהכרח משחיתות (אם כי קשה להתעלם מאפשרות זו), אלא מהרצון להשיג הכי טוב עבור הילד. כך התמחו הבנים של יצחק (זמיר) ומאיר (שמגר) אצל אהרן (ברק), הבנות של אהרן אצל גבי ותיאו (בך ואור), הבן של דליה (דורנר) אצל שלמה (לוין) - וזו רשימה חלקית בלבד.

דוגמה נוספת לדרך שבה תפסו השופטים, תרתי משמע, את בית המשפט העליון היא סיפור המינויים הזמניים.

שנים ארוכות נהוג היה למנות שופט לשנה במינוי זמני. ההסבר הדחוק היה בצורך לבחון את התאמתו המקצועית, אבל גם החברתית, למועדון האקסקלוסיבי. המינוי הזמני שהיה בסמכות נשיא העליון ושר המשפטים הפך למסלול עוקף ועדה, כי הוועדות לבחירת שופטים מינו אוטומטית את מסיימי הכהונה הזמנית, שמלכתחילה היו מועדפיו של הנשיא. עד ששר המשפטים דניאל פרידמן שם סוף למנהג הזה שהפך את הוועדה לבחירת שופטים לחותמת גומי של הנשיא. אגב, האחרונים שכיהנו במינוי זמני ושילמו את המחיר על ביטול המנהג היו דבורה ברלינר, דוד חשין ויוסף אלון. שלושתם הוחזרו למחוזי אך פוצו בנשיאות, חשין בירושלים, ברלינר בתל אביב ואלון בבאר שבע.

2. תחושת בעלות

העדפת העוזרים היא המשך הנפוטיזם בדרכים אחרות

 

הדמיון בין סיפור העוזרים המשפטיים לשני הסיפורים האלה הוא בתחושת הבעלות של השופטים על השיפוט. כמי שמנהלים את קורסי ההכנה לבחינת מועמדים לשיפוט והערכתם, הנטייה המובהקת היא להעדיף עוזרים משפטיים.

כי הם באמת טובים? כי הם חושבים כמוהם? כי לא נעים להם להכשיל את העוזרים של חבריהם?

הבעיה המרכזית של העוזרים, אלה שלא היו בנוסף בשוק הפרטי או בשירות המדינה, היא חוסר הניסיון. סביבתם המקצועית מתמצית בארבעה קירות הלשכה ובקריאה של הררי פרוטוקולים ומסמכים.

הם לא ראו עדות, חקירה נגדית או הליך מעצר שכוללים בני אדם חיים. הם לא ראו התפתלויות ותחבולות של עורכי דין בשידור חי. הם שולטים בעולם הנורמטיבי, אך רחוקים ת"ק פרסה מהעולם המעשי. להטיל שופט ממרומי האולימפוס של העליון היישר לשוק של בית משפט שלום, זה לעשות עוול ונזק גם לשופט הצעיר וגם לערכאה שאליה נשלח.

3. ביקורת מבית

גם בתוך העליון יש התנגדות למינוי ישיר של עוזרים לשופטים

 

שופטת העליון אסתר חיות היא מתנגדת עקרונית למינוי ישיר של עוזרים משפטיים לכס השיפוט. מה שאומר שלביקורת על המהלך הזה יש גם שותפים מבית, בית המשפט העליון במקרה זה.

סיפור התמחות הילדים בעליון הופסק לאחר פרסומים וביקורת נוקבת בתקשורת. תהליך גיוס המתמחים עבר בעיקרו לידי העוזרים המשפטיים. מי שהחלה אז לסנן לנשיא אהרן ברק את המועמדים להתמחות היתה העוזרת המשפטית מיכל אגמון, עד שהיא עצמה מונתה לשופטת.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות