חתמת פעם על עצומה מקוונת? את מפוטרת, גברת

עצומה עצובה

מכירים את המצב שבו מזמינים אתכם לחתום על עצומה? קורה בערך פעם בשבוע, לא? אז זיכרו שכשאתם חותמים על עצומה, היא נשארת ברשת לנצח והיא יכולה לשמש בעתיד אספסוף מקוון נגדכם. ההוכחה הטריה לכך מגיעה אלינו מהפינה הדרום-מערבית של חבל לכיש, בו שוכנת העיר אשקלון.

השבוע דווח בתקשורת הישראלית שראש העיר החליט השבוע לפסול את מינויה של מנהלת בית ספר. למה? כי חתמה פעם על עצומה נגד שירות צבאי בשטחים. הורים לתלמידים בבית הספר, שכנראה היו מאוד לא מרוצים ממינויה, חפרו ונברו ומצאו את העצומה - ואחר כך השמיעו קול צווחה וצרחה. ראש העיר החליט להישמע לאספסוף, והמינוי הוקפא. במשרד החינוך, שהשר שעומד בראשו הודיע אתמול שהוא מתכוון לוודא שגם ילדים חילונים ילמדו סידור, אומרים שהם בודקים את הנושא.

אתר עצומה הישראלי, בו המון עצומות פוליטיות למיניהן | צילום: צילום מסףך אתר עצומה

תפקידו של בית ספר הוא לחנך לאזרחות. אזרחות היא בין השאר עמידה על כך שלא כל מה שהשלטון רוצה הוא גם ראוי או לגיטימי. אזרחות טובה היא גם היכולת לעמוד מול עדר אזרחים. כנראה שבאשקלון פשוט לא רוצים מנהלים כאלה.

אבל מעבר לשאלה הפוליטית שעולה כאן, צריכה לעלות נקודה מאוד ברורה: כל מה שאתם עושים ברשת, גם באתרי עצומות זניחים, חשוף וזמין. הוא גם ישמש נגדכם אם תעצבנו אספסוף כלשהו (ואם יש משהו שלא חסר בישראל, הם אספסופים למיניהם). ואם אין אספסוף בנמצא, היו סמוכים ובטוחים שהוא ייווצר יש מאין במהירות; בשביל זה יש רשתות חברתיות.

אסון מתגלגל

פרשת אשלי מדיסון מתרחבת עוד ועוד ונראית כמו אסון בהתהוות. יחד עם הפרטים של מיליוני משתמשי אתר הבגידות, פרסמו ההאקרים גם הרבה תכתובת פנימית של בכירי החברה. בין השאר נחשף שם שמר ראז'ה בטיה, סמנכ"ל הטכנולוגיה של אשלי מדיסון, הצליח לחדור למערכות חברת Nerve, אותה רצתה אשלי מדיסון לקנות ב-20 מיליון דולר.

במייל ששלח בטיה למנכ"ל אשלי מדיסון נואל בידרמן, הוא כתב שהוא הצליח לחדור למערכות של Nerve, לשים את ידיו על מאגר המידע של המשתמשים שלה ושהוא יכול להפוך משתמש לא-משלם למשתמש משלם ולהיפך, לשלוח מיילים ועוד. בידרמן יתקשה לומר שהוא לא היה מודע לכך, כי מאוחר יותר הוא שואל במייל את בטיה האם כדאי לעדכן את Nerve על פרצת המידע שלהם.

פרצו אליכם? גם אתם פרצתם!

אבל בעוד שהפרט הזה כנראה יגרום בעיות בעתיד לבידרמן ולקרקס המעופף שלו, למשתמשי אשלי מדיסון יש בעיות בוערות כבר עכשיו. אתר בשם Trustify שלח מייל למיליוני המשתמשים של אשלי מדיסון ובו נכתב "הבוס שלך עלול לדעת" יחד עם הצעה שקשה לסרב לה: דבר עם אחד מ"מומחי האבטחה" שלו כדי לברר איך להמנע מחשיפת המידע. כמובן שהתענוג הזה עולה כסף. קורבנות הפריצה צריכים להתמודד לא רק עם נסיונות סחיטה, אלא גם עם הונאות שבהן מובטח להם (הבטחת שווא, כמובן) שהפרטים שלהם יוסרו מהמידע שכבר הופץ ברשת.

ההונאה הזו יכולה לעבוד, משום שנראה שבהרבה מקרים הקורבנות לא מעורים מספיק באופן שבו הטכנולוגיה הרלוונטית עובדת. המצב כל כך דוחה, שאפילו הפורנוגרף לארי פלינט צץ מתהומות הנשיה ואמר שהוא מזועזע, מזועזע ממה שהתרחש, תוך שהוא מגיע למסקנה קודרת, באומרו:"אל תאמר או תעשה משהו שאתה לא רוצה לראות בעמוד הראשון של הניו יורק טיימס".

קליפורניה נגד מזל"טים

המליאה של קליפורניה אישרה בקריאה שלישית הצעת חוק, שקובעת כי ייאסר על בעלי מזל"טים להטיס אותם מתחת לגובה של 350 רגל מעל שטח פרטי - וכי הטסה של גרוטאות מעופפות בשטח האמור תהווה השגת גבול. מושל קליפורניה ג'רי בראון צריך כעת להחליט האם לחתום על החוק או להטיל עליו וטו. 

תעשיית הרובוטים המעופפים, שבקליפורניה היא חזקה במיוחד, נעמדה על כנפיה האחוריות וצווחה בקול גדול. החברות טוענות כנגד החוק לא שהוא יפגע ברווחים שלהן (מתקבל הרושם שלרוב הציבור לא יהיה אכפת) אלא שהוא "יפגע ביזמות". כאילו אנחנו צריכים עוד יזמות מהסוג שמטיס מצלמות לתוך שטחים פרטיים ומצלם שם אנשים.

היו שקטים, שקטים מאוד. אני צד רחפנים | צילום: shutterstock

בתעשיה טוענים שיש למל"טים שימושים לגיטימיים, אבל לא מצליחים להסביר איך החוק הזה פוגע בהם. אני מניח שהם לא מתכוונים לטעון שהטסת מזל"ט מעל לשטח פרטי וצילום הבעלים ללא הסכמתו היא "שימוש לגיטימי". כן, החקיקה הזו הופכת את השימוש ברחפנים למיניהם להרבה יותר מורכב, לרווחת רוב הציבור.  

לחברת הנשק Snake River האמריקאית יש פיתרון מסוג אחר לרובוטים מעופפים שמזמזמים לאנשים מעל לבית: היא הציגה תחמושת לרובה ציד שהיא מגדירה כיעודית להפלת מזל"טים. ספציפית, היא מגדירה אותם כ"קליעים להגנה מפני בעיות פרטיות וטרור מבוססי רחפנים". טרור, לא פחות. טוב לדעת שהשפה התאגידית מגיעה גם לתחום הקליעים.

קצרצרים

1. הצנזור החדש של רוסיה, סוכנות רוסקומנדזור, הורה על חסימת ויקיפדיה בפדרציה הרוסית. החסימה היא תוצאה של הנחיה של בית משפט באיזה חור ברוסיה עם 8,000 תושב לוויקיפדיה למחוק את הערך על ג'ראס, צורת קנביס מקובלת פה במזה"ת (ולא נפוצה במיוחד ברוסיה). בוויקיפדיה הבהירו שהם לא ימחקו ערך רק בגלל שעירייה שכוחת אל לא אוהבת אותו. אז רוסקומנדזור, שבאופן כללי מוחק מהרשת הרוסית את כל מי שפוטין לא אוהב, הורה על חסימת העמוד של הערך ג'ראס. הבעיה היא שוויקיפדיה משתמשת בפרוטוקול https, כך שאי אפשר לחסום עמוד ספציפי אלא את כל האתר. מעניין מתי גופי הדיסאינפורמציה במדינה יעלו במקומה את הפוטין-פדיה והאם יפורטו בה כל כוחות הכל של העריץ. קים ג'ונג און, מאחוריך.

שליט ממלכת ויקיפדיה. פוטין | צילום: softpedia

2. רדיט ממשיכה לייצר שונאים. השערוריה הפעם היא סביב משתמש אנונימי, aioyama, שתקף במילים בוטות שורה של נשים בארגון, ביניהן מנהלת הקהילה לשעבר של מוזילה. מנכ"ל מוזילה, כריס בירד, אמר כי מוזילה תנסה לברר את זהותו של aioyama ושאם מדובר בעובד של מוזילה, הוא יפוטר. אם הוא לא עובד אלא סתם תורם לפרויקט, הוא יתבקש לעזוב: "זה לא מי שאנחנו", אמר בירד. מוזילה נמצאת במקום רגיש מבחינה זו מאז נאלץ המנכ"ל הקודם שלה, ברנדן אייך, להתפטר בשל תרומותיו לארגונים שמתנגדים לנישואי גאים.

3. לאו"ם יש דווח - rapporteur , בלעז - חדש, שתחום העיסוק שלו הוא פרטיות. האיש, ג'וזף קנטקטי, אמר לגרדיאן שמצב הפרטיות בעולם איום ונורא. הוא, לדבריו, לא משתמש כלל בפייסבוק או טוויטר ומצר על כך שאנשים מוותרים על זכויותיהם הדיגיטליות בלי מחשבה שניה. הוא אמר עוד שהמצב כרגע גרוע הרבה יותר ממה שדמיין ג'ורג' אורוול. בהתחשב בכך שאורוול תיאר טלוויזיה דו כיוונית שניצבת בכל סלון, שאי אפשר לכבות אותה ושבכל רגע עשויה או לא לעקוב אחרי המשתמש ולנזוף בו לאוזני כל הציבור, נראה לי שהוא קצת מגזים. אם הוא לא משתמש במדיה החברתית, אני תוהה איך הוא מתכוון להפיץ את המסרים שלו, כי לא נראה לי שהאתר של האו"ם סובל מעודף קוראים.

4. לממשלת ארה"ב, ספציפית לרשות הסחר הפדרלית, יש סמכות להטיל סנקציות על עסקים שלא מקפידים על אבטחת מידע - כך פסק בית משפט פדרלי השבוע. ה-FTC תבעה את רשת המלונות ווינדהאם, שנפלה ב-2009 קורבן לשורה של התקפות סייבר. הרשת הגישה תביעת נגד, בטענה שהיא ממילא הקורבן של ההתקפות ועל כן אין מקום לכך שהיא תועמד לדין על ידי הממשלה. התביעה שלה נדחתה ובית המשפט קבע שבמקרה של רשלנות ואי הגנה בסיסית על הלקוחות, החברה צריכה להיענש.