הפקת פיקוד דרום

"14 שנה שלא ישנתי", אומר פרופ' אבנר פיינגלרנט דווקא כשאני תופס אותו בחופשה בקטלוניה, ספרד. "לבד מהתפקיד בספיר, על כל האחריות שהוא כולל, כתבתי בזמן הזה דוקטורט, יצרתי חמישה סרטים תיעודיים, והכל רחוק מתל אביב. הקמתי את פסטיבל קולנוע דרום עם תלמידיי. בנינו עולם של אנשים שנשארו בדרום".

אצל פיינגלרנט, שחי במושב שדה דוד (ליד קיבוץ ברור חיל שבו נולד), הדרום הוא לא אזור גיאוגרפי או פריפריה הנמדדת בזמן הנסיעה מתל אביב. הוא קונספט אידיאולוגי, רוחני אפילו. "בעיניי הבחירה לחיות בדרום היא ביטוי של חופש עצום, מרחבים פתוחים וחיים מתחת לרדאר. שם אתה יכול להגשים הרבה חלומות שבמקומות אחרים אתה לא יכול, מקומות שבהם יותר מדי עיניים מבקרות אותך. בדרום אין אבא גדול שמתבונן בך, ואתה ממציא את עצמך מחדש עם רגש, זיעה, חושניות וקשר לסביבה, לטבע ולאנשים. תל אביב בשבילי היא לא רפרנס; היא חשובה, היא מעניינת, אבל היא לא נקודת הייחוס. אנחנו זה הדבר, ומכאן אנחנו מתכתבים עם העולם".

עטיפת הספר "מדברים קולנוע דרום"

נקודת המבט הזאת הולידה, לצד הפסטיבל, גם את כתב העת "מחברות קולנוע דרום", וכעת הניבה את "מדברים קולנוע דרום - שיחות עם במאים". הספר, בהוצאת רסלינג, חוגג עשור לכתב העת, וכולל שיחות של פיינגלרנט ועמיתיו בספיר ובפסטיבל, ד"ר ארז פרי, אפרת כורם ואחרים, עם 13 במאים ישראלים: ממשה מזרחי עד ימין מסיקה וירמי קדושי, ממוחמד בכרי עד דובר קוסאשווילי, מנורית אביב עד זאב רווח, מיהודה ג'אד נאמן עד ענת אבן, יקי יושע, אבי נשר, רנן שור וגם אורי זוהר (בראיון ישן).

"אנחנו מנסים לחשוף את התת־מודע שמוביל ליצירה של במאי, מה השריטה או הצריבה הפנימית שמובילה את התת־מודע שלו לספר את הסיפור שלו בהקשר פסיכואנליטי וחברתי־תרבותי", מסביר פיינגלרנט. "לכל יוצר ישנה אג'נדה פרטית, פחות אידיאולוגית או תיאורטית, אבל מאוד מחויבת. יקי יושע, למשל, אומר בספר ש'העניים משלמים על הכל'. יש בזה התפכחות של מישהו שהאמין בציונות וחי במציאות בורגנית ושבעה, ופתאום היתה לו תובנה אחרת. פתאום יושע רואה מהלך רחב יותר, את אובדן הציונות. יש במאים אשכנזים שגדלו על ארץ ישראל מסוימת, ומוצאים עצמם בארץ שהם לא מרגישים שייכים אליה. פתאום מתפתחת אצלם תודעה חברתית וכלכלית".

פסטיבל קולנוע דרום, שנערך בשדרות וביישובי הסביבה, נולד ב־2002 "כנגד כל הסיכויים", כהגדרת פיינגלרנט, שמסביר כי שלושת יעדיו של הפסטיבל הם "עשייה דוקומנטרית, פרקטיקה ותיאוריה במחקר הקולנועי ודגש על 'קולנוע עולם' - בניגוד לקולנוע אירופי או אמריקאי - שמתאים יותר לתרבות פה". ב־2006 נולד כתב העת, שעוסק בעיקר בקולנוע הישראלי אבל גם בקולנוע עולם, "ועוזר לעתים גם למצוא יוצרים שקצת נעלמו מהעולם". כעת מאגד הספר שיחות עם במאים שזכו לרטרוספקטיבות במסגרתו. "המבט הוא מתבונן ומעמיק אך לא ביקורתי. הספר לא רק מדבר קולנוע; הוא מדבר על החיבור בין קולנוע, תרבות, חברה ופוליטיקה".