שקט נגד כדורגל מודרני

מחר (ו') אוהדי יוניון ברלין מליגת המשנה של גרמניה יתחילו את משחק הבית של קבוצתם נגד ראזנבולספורט לייפציג (RB לייפציג, שזה בעצם רד בול) עם שתיקה של 15 דקות כמחאה על ההוצאה הכספית האדירה של היריבה שממומנת על ידי ענקית משקאות האנרגיה האוסטרית.

RB לייפציג הוקמה על ידי רד בול ב-2009 כשהיתה קבוצה בליגה החמישית ומאז עלתה שלוש ליגות בחמש שנים תוך כדי שהיא מנפצת שיאי תקציב והעברות. הקיץ רכשה את דייבי סלקה, חלוצה הסופר מוכשר של ורדר ברמן ב-8 מיליון יורו והעניקה לו חוזה עתק. הוא התווסף לרכישות ב-7 מיליון יורו נוספים הקיץ. ולהוצאות של 12 מיליון יורו בקיץ שעבר - סכומים אדירים לליגת המשנה בגרמניה בפרט ולכדורגל הגרמני בכלל. "לייפציג הוציאה הון אדיר על שחקנים חדשים, שכמעט לכולם היו הזדמנויות לשחק בבונדסליגה הראשונה", כתבו ראשי האוהדים של יוניון ברלין במכתב פתוח לאוהדי הקבוצה. "ולכן אנחנו מוחים". "הנשיא שלנו דירק צינגלר תומך לחלוטין ביוזמה" אומר דובר הקבוצה עצמה והוסיף כי "RB יכולה לצפות לעוד ועוד מחאות נגדה".

יוניון ברלין ידועה כקבוצה אנטי ממסדית שבבעלות האוהדים. בעבר האוהדים סייעו לשפץ את אצטדיונם הוותיק - הם מימנו אותו על ידי מכירת מניות לאוהדים וגם שיפצו אותו בעצמם, כשאנשי מקצוע אוהדי המועדון תורמים שעות רבות מזמנם כדי לבנות יציע ולשפץ את האצטדיון כולו. אלו אותם אוהדים שמגיעים מדי חג מולד כדי לשיר כולם ביחד שירי כריסמס ושישבו יחדיו לצפות במונדיאל 2014 על ספות באצטדיון. יוניון ברלין זה אותו המועדון שהחליט להמשיך את חוזהו של בנג'מין קוהלר, שחקן הקבוצה שחלה בסרטן. הוא קיבל את שכרו במלואו - כולל בונוסים - עד שנרפא.

לייפציג, לעומת זאת, בבעלות ענקית משקאות עם שיטות שיווק שערורייתיות. היא חלק מ"רשת" מועדונים בזלצבורג, ניו יורק וברזיל. הקבוצה, ללא אוהדים אמיתיים במובן הגרמני של המילה. באצטדיון שלהם יש כ-50 אלף מקומות אך רק כ-16 אלף תושבי העיר מגיעים. ההתאחדות הגרמנית איימה להרחיק את לייפציג מהליגות מאחר שאינה עומדת בחוק 50+1 הגרמני, שמחייב כל קבוצה ש-50% פלוס מניה יהיו בידי אוהדיה (חברי המועדון). רד בול גייסה 300 "חברים" שכביכול קנו 50% פלוס מניה וככה קיבלה אישור להמשיך לתפקד כקבוצה בגרמניה. לשם השוואה, ליוניון ברלין יש 12,050 חברי מועדון.

פעמים רבות RB מתקבלת בבוז רועש על ידי אוהדי הקבוצה אבל בברלין הם יתקבלו בשקט. אגב, זה קרה בשנה שעברה.

האצטדיון של יוניון דמם במשחק רבע שעה. בהסכמת ההנהלה, חולקו מעילי גשם שחורים לכל האוהדים עם עלון עליו נכתב: "תרבות הכדורגל גוססת בלייפציג, ביוניון היא חיה".

"היריבים שלנו היום מגלמים כל מה שאנחנו ביוניון לא רוצים בכדורגל", נכתב בעלון. "כלי שיווק שמקבל דחיפה מאינטרסים פיננסים ופוליטים, שחקנים עם סימני יורו בעיניהם, שמקבל אהדה מלקוחות שטופי מוח שלא יודעים דבר על בעלות אוהדים". בשלט ענק באצטדיון עצמו נכתב: "כדורגל צריך מוערבות של מעמד העובדים, נאמנות, יציע עמידה, רגש, פייר פליי פיננסי, מסורת, שקיפות, תשוקה, היסטוריה, עצמאות". אנשי כדורגל גרמנים רבים מסכימים עם האוהדים. "מה שלייפציג עושה גורם לי לבחילה", אמר מאמן בוכום לשעבר, פטר ניוארר. "כשהכדורגל הוא רק כלי בחלק מאסטרטגיית שיווק, זה נורא. אני מבין את דאגות האוהדים".

האוהדים עצבניים עוד יותר מכך שלייפציג הישגית ומוצלחת בזכות ניהול גאוני של ראלף ראגניק ואקדמיה משובחת שבין השאר כבר "ייצרה" שחקנים חדשים כגון יוסוף פולסן (חלוץ נבחרת דנמרק) וג'ושוע קימיך, קשר באיירן מינכן החדש. ואם כבר באיירן, רבים בגרמניה רוצים ש-RB תעלה לבונדסליגה ותלחם שווה בשווה עם באיירן מינכן על רכישת שחקנים.

מי נגד כדורגל מודרני?

המאבק הזה בין "כדורגל מודרני" לכדורגל מסורתי מורגש היטב בגרמניה, שם אוהדים ומועדונים נלחמים נגד התמסחרות יתר של הכדורגל. נגד הפיכתו לכלי בידי אוליגרכים, שייח'ים, פוליטיקאים או סתם ספונסרים. אמנם הם לא קיצוניים כמו יוניון ברלין, אבל גם מועודן כמו בורוסיה דורטמונד - בבעלות של אוהדים וגם חברות מסחריות כגון פומה - במאבק נגד "כדורגל מודרני". קבוצות בבעלות שייח'ים שקונים שחקנים במאות מיליונים, מנפחים את העלויות של המשחק וגורמים להן להתגלגל לאוהדים, שצריכים לשלם יותר מאי פעם על כרטיסים וצפייה במשחק בטלוויזיה.

זה גם מאבק שמרגישים אותו, בערך, בישראל.

הוא מאבק שבליבו השאלה: למה מגיעים כל שבוע למגרש?

האאם מגיעים רק בשביל לראות את הניצחון של קבוצתך? האם זה הדבר הכי חשוב בכדורגל? האם בשביל זה אנחנו חווים כדורגל?

או האם אנחנו רואים כדורגל בשביל הבחור שכבר שנים יושב לידך ואתה לא בטוח מה שמו כי יש לו כינוי אחד מגיל שלוש, בשביל הבחור מאחור שקוראים לו "השוחט" כי הוא צועק "תשחטו אותם!" כל כמה דקות, כי אפשר לעלות סלפי מצחיק עם כל החברים שלידך. כי הכדורגל הוא קודם כל קהילה, שמעודדת יחדיו את השחקנים "שלה". ורק אחרי שיש קהילה גדולה ותומכת אפשר להתחיל ולחשוב על הישגיות.

נראה שבכדורגל הישראלי רבים לא מבינים זאת. לא מבינים זאת כי בישראל זה איפה שבעלים יכולים לקנות קבוצה בעיר קטנה ולהפוך אותה "לגדולה" מבלי להגדיל את כמות הקהל ביותר מ-10%. איפה ש"ספונסר" יכול להשתלט על שתי קבוצות שונות ולאחד אותן לאחת - ואז להתפלא שהאוהדים לא מגיעים. לאן יגיעו האוהדים? לשבת ליד היריב הגדול מהשנה שעברה?

וגרוע עוד יותר הוא המצב בו האוהדים מייחלים ומקווים ל"שוגאר דאדי" כאילו זה מהות הכדורגל - שיהיה לך בעלים שקונה לך שחקנים. אנשים מייחלים לזה למרות שפעמים רבות משקיעים כאלו התגלו כשוגאר דאדיז שקר. הכדורגל הישראלי מלא באנשים שאיכפת להם מהכל, חוץ מלייצר קהילה והמשכיותה. מבעלים שרק רוצים למכור שחקנים, דרך אוהדים שרק רוצים לראות עוד שחקן חותם בקבוצה שלהם ועד מנהלי ליגה שאולי אומרים ש"הכדורגל שייך לאוהדים" אבל לא באמת מאמינים בזה.