מפריחים בלון ביד אחת ומפוצצים אותו בשנייה

לא ברור מה עלוב יותר: התיקון לחוק רשות השידור או ההתנערות ממנו. בתיקון דבקו שלושה פגמים: המחטף החפוז והנסתר שבו הועבר; הובלתו בידי ח"כ חרדי שעקרונות דמוקרטיה וחופש הביטוי אינם בבסיס שליחותו הציבורית; נטילת כלל אתיקה ארכאי ובלתי רלבנטי והפיכתו לחוק.

ועכשיו לעליבותה של ההתנערות. האם אנו באמת נדונים לגל הירש פעמיים בשבוע, להפרחת בלון ביד אחת ופיצוצו בשנייה, האם גם במעשי חקיקה אחרים, ההכנה והביצוע הם כה רשלניים. יש ערך בתיקון מאוחר של תיקון מקולקל, אבל הוא בהחלט מתחרה ראוי לעליבותו.

לפני כ־20 שנה עתרה האגודה לזכות הציבור לדעת נגד רשות השידור שאפשרה לאמנון אברמוביץ' להביע את דעותיו בערוץ הראשון. העתירה נמחקה בכפוף להסכמה שהרשות תארח "גם דוברים אחרים אשר יציגו מגוון של דעות". האיסור להביע דעות הוחלף ב"מגוון של דעות". בינתיים עבר אברמוביץ' לערוץ 2, שכפוף לכללי הרשות השנייה שקובעים: "בנושא בעל משמעות ציבורית ייתן בעל זיכיון בשידוריו ביטוי נאות ומאוזן לדעות השונות הרווחות בציבור ולא יעדיף דעה מסוימת על פני דעה אחרת".

מימין: אקוניס ונתניהו | צילום: אלכס קולומויסקי

שאלה משפטית מעניינת היא אם ראוי להחיל על עיתונאי השידור הציבורי משטר רגולטורי שונה מזה שחל על שאר עמיתיו, משטר שיישומו לא ברור, חוץ מהעמדת עיתונאי השידור הציבורי בסיכון להפרת חוק ולניג'וסים אינסופיים של פוליטיקאים ואינטרסנטים.

נתניהו צודק. כללי אתיקה מקומם לא בחוק. על האפשרות שיהפכו כאלה כתב שופט ביהמ"ש העליון יצחק זמיר בפסק דין שבו הזהיר: "האפשרות שכללי אתיקה ייעשו גם כללי משפט, אם מכוח חקיקה ואם מכוח פסיקה, קיימת גם לגבי האתיקה העיתונאית. היא אורבת לפתחה של העיתונות, ומאיימת עליה במיוחד". אלא שזמיר התכוון לתגובת המחוקק למחדלים אמיתיים של התקשורת, ולא למניעים כהשתקת קרן נויבך. מניעים שמשתלבים במאמץ הממשלתי להשתלט על השיח. מאמץ שנתניהו מושקע בו כאילו מדובר בגרעין האיראני.