אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
קטר הקיטוב דוהר צילום: לע"מ

קטר הקיטוב דוהר

מפץ הבחירות העמיק את השבר בחברה הישראלית. השיח הפך אלים ומקוטב, דווקא בהובלת נבחרי ציבור ואנשי תרבות. כשנשיא המדינה מזהה את התפרקות החברה לשבטים, ותחושת השייכות בקרב עוד ועוד קבוצות מתפוררת, אפילו האיום האיראני כבר אינו מספיק כדי ליצור לכידות. לכאורה "החיים עצמם" ממשיכים כסדרם, אלא שמתחת לפני השטח תרבות ה"אנחנו והם" מכה שורש. וההשלכות ההרסניות על המבנה החברתי השביר מסוכנות לא פחות ממלחמה או משבר כלכלי

09.09.2015, 06:28 | כתבי כלכליסט

דיקטטור נאור

בנימין נתניהו, ראש הממשלה

 , איור: יונתן וקסמן איור: יונתן וקסמן  , איור: יונתן וקסמן

1. בפתח ישיבת הממשלה על אישור תקציב המדינה שנערכה בתחילת אוגוסט, ראש הממשלה בנימין נתניהו נשא נאום של שבע דקות. לנתניהו, שבשנים האחרונות מתרכז בעיקר באיום האיראני, בפוליטיקה האמריקנית ובחיים עצמם, זה היה נאום חריג - הוא עסק אך ורק בכלכלה.

לחצו כאן לצפייה במפת 100 המשפיעים

מאז 2012, כשנתניהו נטש את כיסא שר העל לאסטרטגיה כלכלית כשהוא חבול מהמחאה החברתית ומפריצה מוחלטת של הגירעון באותה שנה, מיעט להתייחס לנושאים הכלכליים. והנה, בנאום הזה בפתח ישיבת הממשלה בתחילת החודש, היה ברור שנתניהו חזר. נתניהו ההוא, הכלכלי, זה של משרד האוצר בשנים 2003-2005, הוא זה שחזר.

נתניהו הפציץ בנאום הזה. כבר בדקה הראשונה הגיעו ״חלוקת העוגה זה דבר חשוב, אבל הרבה פחות חשוב מהצמחת העוגה״, וגם ״כל השיח שמדבר על חלוקת העוגה ולא מדבר על הגדלתה הוא שיח פסול״, ולכן גם ״אנחנו מעוניינים בהמשך הצמיחה, ולכן רמת המיסוי תישאר נמוכה ולא תגדל״ ואפילו ״כי אנחנו יודעים שאם הכסף יגיע לאזרחים הם יעשו בו שימוש הרבה יותר טוב מאשר אם הכסף יגיע לפקידים. בזה יש לי השקפה מאוד ברורה, והיא שונה מהשקפה של רבים״, לקינוח.

נתניהו הכלכלי חזר. והוא נחוש יותר מתמיד.

2. קו פרשת המים הזה בליל 17 במרץ 2015. ברגע שנודעו תוצאות האמת, על 30 המנדטים שהיו טמונים בהן, משהו בנתניהו השתנה לחלוטין. למשל, הוא התחיל לגלות סימני מנהיגות. הדוגמא הטובה ביותר לכך הם ענייני הגז. זמן קצר לאחר הבחירות נתניהו הורה לפקידים, בעיקר ליועצו הכלכלי יוג׳ין קנדל, להעלות הילוך מול חברות הגז ולהגיע למתווה מוסכם. לעזאזל הביקורת הציבורית, לעזאזל הפופוליסטים, לעזאזל הכנסת. נתניהו שמע מהפקידים מה מבחינתם המתווה הנכון, הוא תומך בהשקפת העולם שלהם, והוא רוצה שזה יקרה. עכשיו. עם 30 מנדטים שנותנים לו גיבוי, לנתניהו הכלכלי נשבר מהשיח הציבורי הפופוליסטי, כלשונו.

מבחינתו, שהציבור יוציא קיטור כמה שהוא רוצה, הוא נחוש לבצע את המדיניות שלו ויהי מה. אפילו אם זה אומר להדיח מעכשיו לעכשיו את יו״ר רשות החשמל אורית פרקש, כשברור לכל שההדחה הזו תגרור ביקורת ציבורית.

״אני מצפצף על זה״, אמר נתניהו לפקידים ההמומים שישבו מולו. בתכל׳ס, היה אפשר להדפיס את הסלוגן הזה על סטיקר, לצד ״החיים עצמם״, ולתלות בכניסה למשרד ראש הממשלה. זה המוטו החדש: ״אני מצפצף על זה״.

בנימין נתניהו. נחוש יותר מתמיד בנימין נתניהו. נחוש יותר מתמיד בנימין נתניהו. נחוש יותר מתמיד

אגב, גם הפקידים מעידים שמשהו בנתניהו השתנה מאז הבחירות. לפניהן פחדו הפקידים שכותרות העיתונים ירתיעו את ראש הממשלה ושריו, ולא יאפשרו להוציא לפועל מהלכים שנויים במחלוקת. מאז הבחירות, הביקורת הציבורית, כפי שהיא משתקפת בתקשורת הממוסדת וברשתות החברתיות, לא מאוד מעניינת אותם. היא לא מאוד מעניינת אותם, כי היא לא מאוד מעניינת את נתניהו. וברגע שהפקידים מבינים שהתקשורת לא משפיעה על הפוליטיקאים, אזי גם מבחינתם הציבור יכול להמשיך להוציא קיטור. זה לא באמת ישנה משהו.

דעה פיוס הוא הכרח אסטרטגי החברה הישראלית עמוסה קיטובים ודעות קדומות ושלילת האחר, אבל דווקא בשל כך עלינו להכיל את האחר ולחפש נתיבות של שותפות והסכמה ארז ביטוןלכתבה המלאה

3. השאלה היא רק האם נתניהו יכול לקחת את ה־30 מנדטים שלו, ואת המוטו החדש, ולצפצף על הציבור בדרך לחיים עצמם טובים יותר, או שכל מה שיישאר מהגישה החדשה היא רק ההתנשאות ותו לא. כלומר, אם כבר נתניהו חושב שניתנה לו היכולת ויש לו גם החשק להיות דיקטטור נאור, הוא צריך להשתמש בשני אלה בשביל לשפר את החיים שלנו פה, ואת חיי הילדים שלנו בעתיד, ולא להמשיך להתחפר בענייני איראן והחיים עצמם, ולעזאזל כל הישראליאנים האלה שבוכים על זה שהם לא מצליחים לסגור את החודש, כי החינוך של הילדים שלהם עולה יותר מדי כי מערכת החינוך הציבורית לא מספיקה וכי הם משלמים יותר מדי על ביטוחי בריאות כי נדמה להם שגם מערכת הבריאות הציבורית לא מספיקה? כן, זה משפט ארוך, מה לעשות, המציאות מורכבת מהרבה רבדים.

בינתיים, כבר יותר מ־100 ימים מאז הקמת הממשלה, אין לכך תשובה ברורה. מצד אחד, נתניהו הרבה יותר נחוש, והרבה יותר נכון להנהיג, לפחות בזירה הכלכלית. מצד שני, הוא ממשיך למרוח את תהליכי קבלת ההחלטות עד הרגע האחרון. כך היה עם מתווה הגז, וכך היה גם עם התקציב. גם ההסכמים הקואליציוניים הנדיבים עד טירוף שחתם מול השותפות לממשלה, למרות שידע שאין מאיפה להביא את הכסף בבת אחת, מעלים את החשד שהוא נוטה פחות להנהיג ויותר להעביר את הזמן בתור ראש הממשלה.

אסור לטעות, הצפצוף של נתניהו גובה מחיר. זלזול בביקורת ציבורית, התעלמות מהצורך לספק הסברים, קעקוע של נורמות שלטוניות, זיגזגים חקיקתיים ובעיקר שיסוי של חלקים בציבור נגד אחרים - כל אלה רק סודקים עוד קצת את היסודות הדמוקרטיים המכורסמים ממילא. אם כל תכליתם היא שימורו של ראש הממשלה בשלטון, המחיר גבוה מדי, והוא רק הולך ומאמיר.

לכן, לקראת תום השנה השביעית (ברציפות) לכהונתו כראש ממשלה, נתניהו מתבקש להחליט. אם כבר הוא מצפצף על כולם, אז שיצפצף ויתחיל לנהל. להגיד פעם ב״סייבר״, להזכיר את באר שבע ולזרוק איזו מילה על הרכבת (שלעולם לא תגיע ל)אילת, זה לא מספיק. בשביל להיות דיקטטור נאור לא מספיק לשבת על הכיסא ולשרוד משבוע לשבוע. זה מצריך ממש לעשות משהו, שהוא מעבר לחזרה על מנטרות כלכליות עבשות.

אם נתניהו היה נאמן לתפיסה הכלכלית שלו עצמו, הוא היה מטפל בפנסיה התקציבית, מטפל בפנסיה בכלל, נכנס חזיתית בהסתדרות, משקיע הון עתק בפתרונות תחבורתיים בערים הגדולות ומפטר לפחות רבע מעובדי המדינה. במקום זה, הוא אמנם מצפצף, אבל בעיקר רק מדבר ומדבר.

שאול אמסטרדמסקי

 

שם מראה מול פני האומה

ראובן רובי ריבלין, נשיא מדינת ישראל

ראובן רובי ריבלין ידוע כבדחן כמעט אובססיבי, דברן משמח, וכמי שההומור שלו הספיק כדי להפוך בשנות התשעים לחבר פאנל בתוכנית סאטירה בהנחיית יאיר גרבוז, רחמנא ליצלן. אבל בתקופה זו יושב בבית הנשיא אדם פסימי, שמבוהל מהרוחות הציבוריות הנושבות, חרד מהעתיד של החברה הישראלית ומזועזע לגלות שהשיח המרכזי סביבו עוסק בשאלה האם יתנקשו בו: האם מישהו מתכנן את זה, והאם הוא בכלל שווה כדור.

כמה משונה להשוות אותו לקודמו. שמעון פרס לקח את עצמו ברצינות תהומית, פיזר אופטימיות לעתיד ויחד עם הלגיטימציה העולמית השיג מעמד ציבורי נדיר לנשיאים. הוא ריחף מעל המציאות הישראלית ופתאום נהנה מחיבוק. מי היה מאמין שדווקא ריבלין יהפוך למי שניצב בלב השסע הישראלי – וזאת בעקבות התעוזה שלו להתרכז בבית פנימה ולקדם מהלך שאולי רק נשיא המנותק מהמערכת הפוליטית יכול לעשות. ריבלין החל להניע מהלך לאומי בעל חשיבות היסטורית, של בנייה חדשה של החברה הישראלית.

אולי זה נובע מדרכו למשכן הנשיא. כדי שהיו"ר לשעבר של בית"ר ירושלים יהפוך לאזרח מספר אחת, הוא התקרב למפלגות הערביות, לא שכח את החרדים, הבהיר לשמאל שתלמידו של ז'בוטינסקי מבין את תפיסת עולמם (ובסופו של דבר נבחר בזכות מאמץ של יריבו המר נתניהו). המהלך שנועד לאחד מאחוריו את פלגי הכנסת, גילה לו עד כמה החברה הישראלית מפורדת ועד כמה יחסי הכוחות הפנימיים בה משתנים.

רובי ריבלין. האזרח מספר אחד, צילום: גיא אסיאג רובי ריבלין. האזרח מספר אחד | צילום: גיא אסיאג רובי ריבלין. האזרח מספר אחד, צילום: גיא אסיאג

ריבלין עשה מעשה חסר תקדים כשבנאומו בתחילת יוני בכנס הרצליה הציג את "הסדר הישראלי החדש". הוא העז לומר את מה שאיש במערכת הפוליטית לא יכול לומר: ישראל משתנה מאוד והתפיסות הישנות כבר לא רלבנטיות. ב־1990,למדו בזרם הממלכתי 52% מתלמידי כיתות א' לעומת 32% בחינוך החרדי והערבי יחדיו. ב־2018, רק 38% מתלמידי כיתות א' ילמדו בחינוך הממלכתי, ואילו בחינוך הערבי והחרדי ילמדו 47%.

“החברה הישראלית זקוקה היום לקריאת השכמה, רק בשותפות נוכל לחדש את התקווה הישראלית", אמר ריבלין בנאום אמיץ שלא זכה למספיק תהודה ותמיכה. בחזונו, ריבלין רואה שותפות שוויונית בין ארבעה מגזרים – החילוני, הדתי, החרדי והערבי -שיוצרת חברה הוגנת. בכך, כמעט ניתק את עצמו סופית מהימין, שהיה מעדיף את חוקי הלאום שקובעים שהערבים ותרבותם אינם בעלי מעמד שווה במדינה.

נשיא לא אמור להיות מודאג. אנשים לא נוהים אחרי פסימיות, גם אם היא ריאליסטית לחלוטין. נראה שגם ריבלין הבין זאת והחליש את הווליום בנוגע לאבחנותיו הדמוגרפיות. אבל המציאות חזקה יותר, וההזדהות האנושית שלו עם משפחת דוואבשה שהועלתה באש שוב הציבה אותו בחזית מול התפיסות הגזעניות בישראל. הנשיא קיבל גיבוי רפה מדי מהמערכת הפוליטית, אבל החזון המהפכני של ריבלין חייב לקבל אחיזה בשיח הציבורי. גם אם הוא בלתי ישים, הוא נותן קריאת כיוון לישראל חדשה ואחרת, שאם לא נסלול לה את הדרך – היא תכפה אותה עלינו בכוח.

אורי תובל

 

 

מהפכנית תרבות

מירי רגב, שרת התרבות

מירי רגב היא הפוליטיקאית שהבינה הכי לעומק את התוצאות של בחירות 2015, aלפיהן בציבור היהודי יש לימין רוב מכריע והיסטורי: שני מצביעי ימין על כל מצביע שאינו ימין ("שמאל" יהיה כינוי מוגזם לאותה קבוצה). התלמידה המצטיינת מקרית גת שהגיעה לצמרת הצבא והשלטון, נושאת עמה את צלקות ההתנשאות והקיפוח. זאת לא היתה החלטה אסטרטגית שלה להיכנס לתפקיד ברעש גדול, זהי תולדה של מאבק שהוא אישי, כמו שהוא קבוצתי. היא מחלקת את העולם ל"איתנו או נגדנו", “משלנו או לא משלנו” - לוקח זמן לעדן את הגישה המאבקית הזאת.

מירי רגב. מפץ הבחירות, צילום: טלי מאייר מירי רגב. מפץ הבחירות | צילום: טלי מאייר מירי רגב. מפץ הבחירות, צילום: טלי מאייר

 

בהתבטאויות על “כפויי הטובה וקפוצי התחת” מעולם התרבות לעומת ה־"כפרה מירי” של באי לשכות הרווחה, באמירה שלה לאמנים "אתם קיבלתם 20 מנדטים", שרת התרבות הפילה את המחיצות המלאכותיות בין הפוליטי ללא־פוליטי ופירשה את תוצאות הבחירות למי שלא הבין. המאבק הפוליטי העמוק בישראל אינו על עמדות מדיניות או כלכליות – נושאים שאפשר להתפשר עליהם - כמו שהוא על השתייכות. בצעדים הראשונים שלה כשרה הוכיחה רגב שהיא בשר מבשרם של בוחריה, עם עולם ערכים פטריוטי, מסורתי, נאמן, הנשען על כוחנות כלפי חוץ וסגירות כלפי פנים. מול אלו הרואים עצמם חלק מהכפר הגלובלי ומחזיקים בערכים אוניברסליים שנכונים ליהודים ולערבים כאחד, היא המציאה בתוך שבועיים זכות אדם חדשה: חופש המימון. זו זכות ייחודית השמורה לבני אדם שהם שרים ושרות. זו התשובה "שלה" לחופש הביטוי וחופש העיסוק "שלהם", שנועדה להציב את השקפת העולם השחור־לבן שלה על מישור אחד עם המסורת הליברלית. הניסיון המגושם הזה, שספג ביקורת מהיועץ המשפטי, מלמד עד כמה רגב שינוי הוא מהותה של רגב. ספק אם שר אחר מהימין יוכל להציג לבוחריו השפעה כה ברורה של כהונתו. כי כשהפוליטיקה נקבעת על ידי תרבות, כל שריקת בוז לעברה מבטיחה שמירי רגב תעשה מהתרבות פוליטיקה.

אורי תובל

 

הקיטוב מתחיל מהראש

ירון מזוז, סגן שר הפנים

 

לא רבים שמעו על ירון מזוז לפני שנכנס לכנסת, ולא בטוח שמספרם עלה לאחר מכן. אולם סגן שר הפנים חתום על אחת האמירות הקשות ביותר שנאמרו על ידי גורם רשמי כלפי האזרחים הערבים: "אנחנו עושים לכם טובה שאנחנו נותנים לכם להיות כאן", אמר מעל דוכן הכנסת ביוני. מזוז לא שילם כל מחיר ציבורי על דבריו ואולי ההיפך. ראש הממשלה שעלה לדוכן אחריו לא אמר מילה על ההתבטאות, שקו ישיר מחבר בינה לבין התבטאותו של נתניהו עצמו ביום הבחירות: "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי". ממשלת נתניהו הרביעית מביאה לשיא את הקיטוב ומקצינה את העימות בין אזרחי ישראל היהודים לאזרחיה הערבים. הם הופכים לאזרחים על תנאי, שזכויותיהם אינן נתונות להן כבני בית אלא כטובה מבעליו. ומדאיג לא פחות שלא נראה באזור מישהו שיפגין מנהיגות וירסן את התהליך.

אורי תובל

 

ירון מזוז, סגן שר הפנים ירון מזוז, סגן שר הפנים ירון מזוז, סגן שר הפנים

 

מבקשים הכרה, נענים באלימות

שירה בנקי ז"ל, קורבן פשע שנאה

הקיץ הביא איתו שני מאבקים שונים, אך בעלי מכנה משותף: מאבק הקהילה הלהט"בית ומאבק הקהילה האתיופית. שניהם מאבקים של קהילות מאוד שונות, אך מציפים דרישות דומות ומאוד בסיסיות ‑ הכרה כשווים. הכרה כשווים מצד המשטרה, מערכת החינוך, בתי המשפט, המעסיקים, המחוקק, החברה הישראלית כולה. אלא שנוכח חוסר סובלנות, השסעים בין השבטים והאלימות הגואה, כל ניסיון לרפא פצע עלול להסתיים בהעמקה שלו. מחאת יוצאי אתיופיה הסתיימה בעשרות פצועים ועצורים וועדת שרים "מיוחדת", שחוסר התוחלת שלה עלול בבוא היום רק להחמיר את הזעם. ואילו מצעד הקהילה הגאה בירושלים הסתיים ברצח מזעזע של שירה בנקי, ילדה בת 16, שאחריו הגיעו ניסיונות "חיבוק" בעיקר מהפה ולחוץ, שרק הבהירו את עומק הפער וחוסר ההבנה והיעדר הסובלנות. בישראל 2015, מאבקים אולי מנסים לשנות מציאות, אך בפועל משמשים בעיקר ככלי לניגוח פוליטי.

עמרי מילמן

 

שירה בנקי ז"ל שירה בנקי ז"ל שירה בנקי ז"ל

 

משבר זהות

נפתלי בנט, שר החינוך

 

נפתלי בנט עמד למבחן מנהיגות במיליארד שקל, שתוצאותיו מספרות מה למד שר החינוך מהשיעור שקיבל בבחירות. בהתמקחות על התקציב, השיג בנט תוספת של יותר מ־600 מיליון שקל למשרד החינוך "של כולם". זה מה ששמענו ממנו. הוא לא הזכיר שכ־400 מיליון שקל אחרים זרמו להשקעה ביהודה ושומרון ולסעיפי תקציב המזוהים עם המגזר הדתי־לאומי. את האחריות לכך הפיל על שרי הליכוד ועל חברו לסיעה אורי אריאל. מה המשמעות של יו"ר מפלגה דתית־לאומית שנזהר מלהיות מזוהה עם הישגיה? לבנט יש מסלול ברור שמתחיל בימין, אמור לחתוך למרכז ולהסתיים בלשכת ראש הממשלה. אך בנט יודע היטב שלא משנה כמה הציבור הלך ימינה – הוא לא יצליח להגיע לרחוב בלפור כמנהיג מגזרי.

אם גדעון סער ניצל את משרד החינוך כדי להפוך למנהיג ימין, בנט מנסה להשתמש במשרד כדי להפוך למנהיג כל־ישראלי: מתמטיקה, סייעת שנייה בגנים, צמצום מספר הילדים בכיתות - קונצנזוס. הוא יצא להגנת האזרחים הערבים לאחר דבריו של סגן שר הפנים ירון מזוז, היה מוכן להתייצב בעצרת בגן מאיר בעקבות הרצח של שירה בנקי ותבע עונש מוות למחבלים יהודים. להריסות בית אל הגיח לרגע, תקף את שר הביטחון ולא את בג"ץ, ושב במהרה לבסיסו.

נפתלי בנט, צילום: אוראל כהן נפתלי בנט | צילום: אוראל כהן נפתלי בנט, צילום: אוראל כהן

אלא שזאת התעמלות בהתעלמות, כי כדי להגיע למרכז מהמפלגה הכי ימנית במפה, מנסה בנט להציג חברה בלי שסעים, שבה הימין הדתי יכול לדור בכפיפה אחת עם שוויון לערבים והומואים. המאמץ המחשבתי נועד לכישלון, אלא אם יקרו שני דברים: או שהימין יכבוש את המרכז או שבנט יעזוב את הבית היהודי. בשני המקרים מדובר ברעידת אדמה לאומית.

אורי תובל

 

אנשי תרבות בשיח ללא תרבות

יאיר גרבוז, צייר , עודד קוטלר, איש תיאטרון גילה אלמגור, שחקנית

מ"מנשקי קמיעות ומשתטחים על קברי צדיקים" של יאיר גרבוז, דרך "נאום הבהמות" של עודד קוטלר, וכלה ב"כיתות הרגליים בפריפריה" של גילה אלמגור. השנה, נוכח מפץ הבחירות והשרה האיך לומר זאת בעדינות ‑ קצת אחרת ‑ שאנשי התרבות הישראליים קיבלו, הם לימדו את כולנו איך לנהל שיח ממש לא תרבותי, סביב עניינים שברומו של עולם. אנשי תרבות ואנשי רוח הם אנשים שהעם נושא אליהם עיניים. הם עוסקים ביצירה ולא בחומר, אמורים לראות תמונה רחבה ועמוקה ולא להסתכל על החיים דרך החור שבגרוש. הם אלה שיודעים לגבש תפיסה מורכבת, רב צדדית. הם אמורים להעלות את רמת השיח ולהעמיק את הדיון, לא לרדד אותו.

יאיר גרבוז (מימין), עודד קוטלר וגילה אלמגור, צילום: אוהד רומנו, גיא אסיאג יאיר גרבוז (מימין), עודד קוטלר וגילה אלמגור | צילום: אוהד רומנו, גיא אסיאג יאיר גרבוז (מימין), עודד קוטלר וגילה אלמגור, צילום: אוהד רומנו, גיא אסיאג

לאיש אין מונופול על תרבות, ויש לה פנים רבות. גם נישוק קמיעות עשוי להיות אקט תרבותי. אבל גם אם לא מסכימים, התנאים הבסיסים לקיומה של תרבות הם הקשבה, קבלה של השונה והכלה של מגוון דעות. אלה, מתברר, לא בהכרח קיימים אצל אנשי התרבות בישראל. ואם זו רמת השיח שהם מכתיבים, לא צריך להתפלא שהשיח הנפוץ ברחוב הישראלי, זה של האנשים הפשוטים, ה"לא תרבותיים", הוא כל כך אלים?

אתי אפללו

רוחות של שינוי

עדי קיסר, משוררת. רועי חסן, משורר

 

בשנה האחרונה, גל של יצירה מזרחית החל להרים את ראשו בתחומים רבים: מוזיקה, טלוויזיה ושירה. את הבשורה הביאו חברי קבוצת "ערס פואטיקה", בראשות המשוררת עדי קיסר, שהחלו לקיים ערבי הקראת שירה מזרחית. השירה המזרחית החדשה, כמו הישנה, מלינה בעיקר על קיפוח עדתי ומעלה תחושות של זעם שבמבט ראשון נראה מוזר, אפילו לא קשור. הרי לא מדובר בקול שיוצא מהמעברות של שנות החמישים, מדובר באנשים צעירים, שגדלו כאן בישראל של סוף המאה העשרים. זו שבה המוצא לכאורה לא משנה. זו שאין בה כבר אפלייה, כפי שמציין המשורר הפרובוקטיבי רועי חסן.

המשורר רועי חסן, צילום: גבריאל בהרליה המשורר רועי חסן | צילום: גבריאל בהרליה המשורר רועי חסן, צילום: גבריאל בהרליה

אז מאיפה השיח הזה בעצם מגיע? צריך לזכור שהמשוררים הצעירים האלו אולי לא גדלו במעברה, אבל הם גדלו במדינה שבה אופרה זו תרבות, והתזמורת האנדלוסית באשדוד היא פולקלור. במדינה שספרי לימוד ההיסטוריה שלה קובעים שהכמיהה לציון היתה קיימת רק באירופה. השנה זכה המשורר ארז ביטון, אחד מראשוני הקולות של השירה המזרחית, בפרס ישראל. עצוב לומר, אבל הוא זכה לא רק בזכות שירתו הנהדרת, אלא גם בשל העובדה שיתר המועמדים הבולטים לפרס הסירו את מועמדותם, בעקבות התערבות ראש הממשלה בהרכב ועדת השופטים שבוחרת את הזוכה.

התעוררות היצירה המזרחית המתריסה מציפה שוב את הוויכוח לגבי השאלה האם המוצא והעדתיות עדיין רלוונטיים בשיח. בוויכוח הזה כנראה שלא תהיה הכרעה גם בסיבוב הנוכחי. מה שלא ניתן להתווכח עליו הוא תחושת אי־השייכות של המשוררים המזרחים הצעירים, צאצאי העלייה של שנות ה־50. ואם הם עדיין לא מרגישים שייכים, אז הדרך של צאצאי העליות של שנות ה־90 מרוסיה ומאתיופיה להשתלבות מלאה עוד מאוד מאוד ארוכה.

אתי אפללו

 

המשוררת עדי קיסר, צילום: יעל ברנט המשוררת עדי קיסר | צילום: יעל ברנט המשוררת עדי קיסר, צילום: יעל ברנט

 

"אֲנִי הַמִּזְרָחִית

שֶׁאַתֶּם לֹא מַכִּירִים

אֲנִי הַמִּזְרָחִית

שֶׁאַתֶּם לֹא מַזְכִּירִים

שֶׁיּוֹדַעַת לְדַקְלֵם

אֶת כָּל הַשִּׁירִים

שֶׁל זֹהַר אַרְגּוֹב

וְקוֹרֵאת אַלְבֶּר קָאמִי

וְבּוּלְגָּקוֹב

מְעַרְבֶּבֶת הַכֹּל לְאַט לְאַט

עַל אֵשׁ קְטַנָּה

חָלָב וּבָשָׂר

שָׁחֹר וְלָבָן

הָאֵדִים מַרְעִילִים

אֶת הַשָּׁמַיִם כָּחֹל לָבָן

שֶׁלָּכֶם"

אני המזרחית, עדי קיסר

 

איומים מבחוץ

 

המלחמה הכלכלית עולה מדרגה

עומר ברגותי, מראשי תנועת החרם על ישראל

 

עומר ברגותי הוא ככל הנראה הפנים המזוהות ביותר עם ה־BDS - תנועת החרם על ישראל. ברגותי, ישראלי תושב עכו, הוא בעל דוקטורט מאוניברסיטת תל אביב. ב־2009 פורסמה עצומה נגד האוניברסיטה, שקראה שלא להעניק לו הסמכה לדוקטורט. ברגותי הוסמך. שש שנים אחר כך ברגותי הוא לא רק פעיל, אלא מנהיג. הוא הפך את החרם הצרכני על ישראל מתופעה אזוטרית בשוליים של אירופה למחאה רחבה ואפקטיבית שחדרה ללבה של היבשת. השנה התחוור כי מדינת ישראל, חרף ההכחשות הרשמיות הנמרצות, מתייחסת לחרם מאוד ברצינות ואף בחנה את ההשלכות הכלכליות שלו. המסקנות העגומות היו שחרם מוחלט עלול להוביל לנזק ישיר של 1.2 מיליארד דולר בשנה.

עומר ברגותי. הפנים המזוהות ביותר עם תנועת החרם על ישראל, צילום: איי אף פי עומר ברגותי. הפנים המזוהות ביותר עם תנועת החרם על ישראל | צילום: איי אף פי עומר ברגותי. הפנים המזוהות ביותר עם תנועת החרם על ישראל, צילום: איי אף פי

בשנים האחרונות הולכת ומחמירה החקיקה של האיחוד האירופי המתייחסת למוצרים שמגיעים מישראל. הדרישה הבסיסית היא לסמן אותם ואת האיזור שממנו הם מגיעים, ביחוד כשהם מגיעים מיהודה ושומרון או מהגולן. את עיקר הנזק סופגים יצואני התוצרת הטריה לאירופה וחברות זרות שמשקיעות בישראל. הסערה הציבורית שקמה השנה אחרי ההתבטאות של נשיא אורנג' העולמית בנוגע לחרם המחישה את הפחד מהתפשטות התופעה. אבל תופעה מסוכנת ומזיקה לא פחות היא תופעת "הנייטרלים": בעלי עסקים בעולם שלא בהכרח מזדהים עם החרם מבחינה אידיאולוגית, אבל מוותרים על התוצרת הישראלית פשוט כי הם לא רוצים להיכנס לתוך הבלאגן המזרח תיכוני הזה ולהיכוות בעצמם.

הדס גליקו

 

דעאש על הגדר? עד שיגיע אויב אחר

אבו בכר אל־בגדדי, מנהיג דאעש

 

דאע"ש או בשמו החדש "המדינה האיסלאמית" כבר יושב בגבולות ישראל. אנשיו נלחמים בנפת חומס בגבול סוריה ולבנון. הם שולטים באתר עתיקות תדמור (פלמירה), ובמדבר שבגבולות ירדן ועיראק. קבוצות הטרור של "אנסאר בית אל־מקדס" (נאמני ירושלים) שהצטרפו למדינה האסלאמית פועלות בסיני. בכמה מקרים שיגרו כמה טילים לעבר ישראל. יש להם תאי מחתרת בעזה ולפחות במקרה אחד ביולי האחרון (במהלך הרמדאן) פרסמו כרוזי אזהרה לנוצרים בשכונות בית חנינה במזרח ירושלים. מדובר בשכונת יוקרה שיש בה ריכוז קטן של פלסטינים נוצרים ובכרוזים איימו "לשחוט את הנוצרים כמו כבשים". "זה באמת מפחיד" אומר אבו־פואד בעל בית קפה בשער שכם שבעיר העתיקה של ירושלים.

כבר בראשיתו של הארגון, בראשי התיבות של השם דאע"ש, נכלל איום על ישראל. ראשי התיבות בערבית הם: "מדינה אסלאמית בעיראק ובאל־שאם" כאשר אל־שאם הוא כינוי מסורתי ללבנט הכולל את סוריה, לבנון, ירדן וארץ ישראל. ההצלחות של דאע"ש הביאו לכך שאין הם מסתפקים עוד בהשלטת האיסלאם בתחום המוגבל והמצומצם של עיראק והלבנט, והם מבקשים עכשיו לכונן את מדינת החליפות האסלאמית בעולם כולו. על רקע זה הורחבה הפעילות ללוב (כמקפצה לאירופה) ולאפריקה (בוקו חראם הניגרית הצטרפה אליהם). אפשר אפוא לומר שאם האיום של המדינה האסלאמית הוא על העולם כולו, מה יש לנו בישראל הקטנה לפחד?

האיום שלא עובד

עלי חמינאי, המנהיג הרוחני של איראן

 

כבר 36 שנה שהיחסים בין ישראל לאיראן מידרדרים. מסיוע לפיגועים בחו"ל, דרך תמיכה בתקיפות בצפון ועד הפצצה הגרועה מכולן שנבנית מתחת לאדמה בבושהאר. בד בבד הלך ונבנה לאיראן תפקיד מרכזי באתוס הישראלי. היא משמשת כאויב המוחלט, זה שתמיד בקונצנזוס ולכן מאחד את העם ונבחריו. משום כך שיחות הגרעין, שלא לדבר על ההסכם שנחתם מול המעצמות, הם בגדר זעזוע פנים ישראלי. פרימה של קונצנזוס הפחד. אחריהן החשש מפני המדינה הקיצונית אמנם לא פג, אבל הוא אינו מאחד עוד כבעבר. הנאומים נגד הסכם הגרעין שנשמעו מכל קצוות הקשת הפוליטית נשמעו יותר כיציאה ידי חובה ופחות כביטוי כן של אמונה שסופה של ישראל קרב. העיסוק באיראן גווע לטובת מחלוקות בין דתיים לחילונים, תומכי מתווה הגז ומתנגדיו, חובבי גל הירש ופקודיו. איראן, איך נאמר, נהייתה קצת דיבור של 2014. כעת השאלה היא האם הפוליטיקאים יצליחו להתגבר על ההתמכרות הישנה לפחד המאחד ויקיימו דיון אמיתי בגודלו הראוי של תקציב הביטחון.

עמרי מילמן

 

עלי חמינאי. החשש אינו מאחד כבעבר
עלי חמינאי. החשש אינו מאחד כבעבר צילום: רויטרס

לכאורה, המדינה האסלאמית היא האויב הכמעט בלעדי של השנה הקרובה. אירן ירדה מעל הפרק לעשר השנים הבאות. עם הצבאות הסדירים של מדינות ערב לא קיים עימות כבר שנים ארוכות, החיזבאללה מסובך בסוריה ומה שמעסיק אותו הוא שמירה על משטר אסד - ולא ישראל.

אבל מה שמעסיק את חליף האיסלאם אבו־בכר אל־בגדאדי ואנשיו הם בראש ובראשונה המוסלמים שבגדו לדעתם באיסלאם והפכו כופרים. אלה נמצאים לרוב בין שליטי מדינות כמצרים, סעודיה, אירן, ירדן וכוויית. אותם צריך לחסל ראשונה. אנחנו בישראל בעדיפות שנייה, אולי אפילו רחוק יותר. ישראל כמעט ולא מוזכרת בפרסומי המדינה האסלאמית. גם לא היהודים, שהם כמובן אויבים, והיו למטרות טרור בצרפת ובבלגיה.

ההצלחות של משטר הטרור של המדינה האסלאמית הן בשטחי ספר שבהם שוררת אנרכיה שלטונית; בגבולות המדבריים של עיראק וסוריה המתפוררות; במחוזות הפריפריה של סוריה ולבנון; במדבריות חצי האי סיני הרחוקים מהשלטון בקהיר; בגבול המדברי של לוב שהשלטון בה התמוטט. לשם נוהרים קנאים מוסלמים שרובם אמנם ממדינות ערב, אבל אלפים רבים מצ'צ'ניה, מהקהילות המוסלמיות של אירופה ואמריקה, מטורקיה, ואף מאוסטרליה הרחוקה. החליפות של המדינה האסלאמית הקימה בשטחי הגבול והספר הללו שלטון מסודר לאורה, עם משרד אוצר החי מרווחים של שדות הנפט ומדמי סחיטה של חטופים; עם צבא ומנגנוני ביטחון, וחינוך, ומערכת משפטית על פי חוקי השריעה. כל זה רחוק מאתנו. מדינות ירדן, לבנון, ומצרים צריכות לדאוג. אנחנו דואגים, בעיקר מפני שאין עכשיו אויב מיידי, ומפחיד אחר.

דני רובינשטיין

תגיות