תום עידן הנימוס האירופי

רבע מאה לאחר הריסת חומת ברלין, מתרוממות באירופה חומות חדשות. גם הפעם המטרה היא מניעת מעבר של אנשים - אלא שהחומות החדשות נבנות לא על בסיס חלוקה אידיאולוגית של קפיטליזם נגד קומוניזם, אלא על בסיס דת, גזע, כסף ולאום. טעה מי שחשב שהניסיונות לבנות איחודים אזוריים על חשבון מדינות לאום ידבירו את הרעיונות שליוו את המאה ה־20. דווקא כיום, יותר מאי פעם, האיחוד האירופי שביר.

בחודשים האחרונים אירופה נסדקת והמחלוקות האידיאולוגיות והכספיות עולות מעל פני השטח. המשבר סביב החזר החוב של יוון, שהגיע ל־324 מיליארד דולר, והתפטרותו של ראש הממשלה ציפראס על רקע המגעים לפריסת החזר החוב, חברו לשטף הפליטים המתגבר, שמעורר מחלוקת גדולה בין חברות האיחוד. מי שמובילות את הקו התקיף הן המצטרפות הטריות־יחסית לאיחוד, שבעשור האחרון ראו בו את הגביע הקדוש וציפו לשגשוג הכלכלי שיתלווה לצירופן למועדון הנחשק. אלא שכעת דווקא כשנדמה היה שהן הגיעו אל המנוחה והנחלה, צצות כל הבעיות שבחיבור, שרבים רואים בו חיבור לא טבעי בין כלכלות שונות מדי, שלא לדבר על התרבויות.

פליטים בבודפשט | צילום: רויטרס

מזרח, ובעיקר מרכז אירופה, הפכו לאירופה החדשה עבור המהגרים. אחרי עשורים שבהם זרמו כולם למערב אירופה הפכו קשיי הגעה פיזיים את בולגריה והונגריה ליעד המרכזי. אפילו יוון מוכת המשבר הכלכלי, שכמעט קרסה בקיץ הזה, מושכת אליה מהגרים מסוריה, מאפגניסטן ומלוב מוכות מלחמות האזרחים. אף ששיעור האבטלה במדינה עומד על 25%, מדי יום עוגנות לחופי האיים לסבוס וקוס ספינות שמביאות אלפי פליטים שהגיעו דרך טורקיה.

הבעיה המרכזית של האירופים היא חוסר יכולתם, ובעיקר חוסר רצונם, להתמודד עם סוגיית ההגירה ברמה העקרונית. קצת כמו בישראל, שמתמודדת עם סוגיית הפליטים הסודנים, אף אחד לא רוצה להיות חתום על מדיניות הגירה דרקונית. נוח לצקצק בלשון לנוכח תמונות של אוניות עמוסות פליטים טובעות בדרך אל חוף מבטחים, אבל פחות נוח לראות אלפי מהגרים זרים הופכים שכונות שלמות לגטאות ולהתמודד בהמשך עם סוגיות ערכיות של שילוב הדורות הבאים של הפליטים במרקם האזרחי של המדינה.

מהגרים אפריקאים ממתינים להזדמנות לקפוץ על רכבת | צילום: איי אף פי

האירופים - בניגוד לאמריקאים, שלא מתביישים במדיניות ההגירה הנוקשה שלהם - רוצים להרגיש נאורים. לכן הם לא טרחו עד היום לעגן את סוגיית הפליטים בחקיקה. בימים אלה של נהירה מסיבית של פליטים מצפון אפריקה, שמגיעים בקלות יחסית לצרפת ומשם גם לבריטניה דרך מעבר קאלה, שתי המדינות האלה מובילות את הקו התוקפני יותר של מערב אירופה כלפי הנושא - אבל אפילו הן מעדיפות שלא לטפל בו באמצעות חקיקה משלהן, אלא מגלגלות את תפוח האדמה הלוהט אל האיחוד האירופי. אלא שבאיחוד, שיחסיו עם הבריטים מורכבים על רקע סירובה של בריטניה להצטרף לגוש היורו והתחזקות המפלגות שרוצות לנטוש את הגוש האירופי, מתייחסים לזעקה הבריטית בביטול ולא ממהרים להנהיג מסגרת חוקית שתסדיר את נושאי קליטת הפליטים.

על אף זעקותיה הרמות, בריטניה אינה המדינה המוצפת ביותר בפליטים. בעוד שלרשויות הבריטיות הוגשו 25 אלף בקשות מקלט ב־2014, בגרמניה התקבלו 175 אלף בקשות כאלה. בסך הכל קיבלו חברות האיחוד כ־600 אלף בקשות מקלט ב־2014 (זינוק של 44% בהשוואה לשנה לפני כן), כאשר גרמניה ושבדיה קיבלו 43% מהפליטים בסופו של דבר. השנה גרמניה לבדה צפויה לקבל יותר בקשות ממה שקיבלה אירופה כולה אשתקד.

במערב אירופה מודאגים מההבדלים בין זרם ההגירה הזה לזרם הקודם של שנות התשעים, שהגיע לאחר התמוטטות הגוש הקומוניסטי. מצד אחד נהנו המדינות העשירות מכניסה מסיבית של כוח אדם זול, שאפשר להן להתמודד טוב יותר עם הגלובליזציה ועם ההצפה של יבוא זול מהמזרח. מצד שני, עם שוך ההתלהבות הראשונית התבררה עוצמת הפגיעה

בכוח העבודה המקומי הלא מיומן, שהיה יקר יותר ולכן נפלט החוצה. כיום מתמודדות מרבית הכלכלות המפותחות של אירופה עם שיעורי אבטלה גבוהים עוד לפני הגעת המהגרים, ולסוגיה הכלכלית מתלווה חוסר הנוחות עם כך שמרבית הפליטים זקוקים לסיוע כלכלי מסיבי יותר מאשר אותו "אינסטלטור פולני", שרק חיפש עבודה. כמו כן, הפליטים בזרם הנוכחי רובם מוסלמים, וממשלות במדינות כמו צרפת ושבדיה צריכות לנווט ברגישות בין האוכלוסייה המוסלמית הקיימת, שיכולה בקלות להכריע תוצאות של בחירות, לבין ההבנה כי קליטת הפליטים מצפון אפריקה ומסוריה תשנה את האיזון הדמוגרפי העדין אף יותר. בינתיים מי שמוצאת את עצמה מתמודדת עם קליטת פליטים מסיבית היא טורקיה, שקלטה עד כה יותר מ־1.7 מיליון פליטים מסוריה (וזה רק המספר הרשמי).

בקיץ 2015, תקופה שבה האיחוד האירופי היה אמור לנוח על זרי הדפנה לאחר פתרון המשבר היווני, מתברר שהבעיה היוונית היא הפעוטה שבבעיות, שכן אותה אפשר להשתיק בכסף, וזה אינו חסר ביבשת הישנה. את סוגיית הפליטים, שמציפה יותר מאי פעם את הפערים התרבותיים העמוקים בין המדינות החברות ואת הרגשות הלאומיים, שלא לומר לאומניים - אי אפשר לסגור בהזרמת חירום. האינטגרציה התרבותית ומחיקת הגבולות מציות היום תחת מתקפה, ויותר ויותר קולות קוראים לכל מדינה להסתגר בגבולותיה. האיום הזה גדול יותר מכל משבר כלכלי, שכן גבולות ופערים מהסוג הזה לא היו אמורים להיות קיימים שישה עשורים לאחר מימושו לכאורה של החזון האירופי המאוחד.