מי מכווצת את כלכלת העולם?

אחת ממלחמות ההתשה הארוכות ביותר היא המלחמה בחלודה.

חלודה היא מה שקורה כשברזל נחשף למים וחמצן, ומתחיל להפוך לחומר אחר בשם תחמוצת ברזל. זו אחת ההוכחות הניצחות לטענתם של פיזיקאים כי היקום נמצא בתהליך תמידי של אֶנטרוֹפּיה, מעבר מסדר לאי־סדר, התפרקות חומרים והתרחקות עצמים. אמן הסיפור הקצר אנטון צ'כוב סיכם זאת פעם כשכתב: "רק אנטרופיה באה בקלות".

העמידה מול האנטרופיה ושליחתה החלודה היא משימה בלתי נגמרת. כמי שעבד על סיפונה של אוניית סוחר, אני זוכר את התסכול המייאש שבמלחמה בה: אתה וחבריך עומלים יום שלם על "דפיקתה" של החלודה במשטח אחד, ולמחרת היא שבה ופורחת בכל המשטחים האחרים. העולם מחליד והולך לנגד עינינו.

ההיבט האוניברסלי כל כך בחיינו הוא נושא ספרו המפתיע של ג'ונתן ולדמן, בעברו מלח, עובד נמל ועיתונאי ב"וושינגטון פוסט". "Rust", ובתרגום חופשי לשמו המלא באנגלית "חלודה: המלחמה הארוכה ביותר", מתאר את מלחמתה הדרמטית של האנושות בחוקי הטבע ואיתניו, שמכרסמים בלי הפסק בפאר היצירות המלאכותיות של הציביליזציה. חלודה לא צומחת על סיליקון, חומר שבדורנו משמעותי הרבה יותר מהברזל. היא גם לא פושה בפלסטיק, החומר שייצג את הדור שקדם לנו. ובכל זאת היא עדיין אתגר אנושי מרכזי.

כשהאמריקאים החלו בעבר לנדוד מערבה, כונו המדינות במערב ארצות הברית ובדרומה "רצועת השמש", שם חיבה שרומז על האקלים המושך באזור. באופן דומה אך שונה, המדינות השמרניות בדרום ובמרכז ארצות הברית זכו לכינוי "חגורת התנ"ך", ואילו למדינות בצפון ובמערב התיכון, שבהן פרחה התעשייה שהפכה את אמריקה למעצמה מובילה, ניתן במאה ה־19 הכינוי המרחם יותר מאשר מזלזל "רצועת החלודה", Rust Belt.

ספינה חלודה. מאבק עיקש | צילום: שאטרסטוק

עבורנו חלודה היא מסדרי נשק וברזים בדירות מוזנחות. אבל עבור יצרני מזון, תעשייני נפט וכמעט כל מי שמייצרים, אורזים או משנעים באמצעות מתכון, חקר הקורוזיה הוא מאבק נצחי. מאבק עם אויב עולמי אכזר, וגם קואליציה גדולה של בני ברית: האדם הקדמון שגילה את תהליך הגילוון, ההגנה על ברזל מבלאי על ידי הטמנתו בין פחמים לוהטות; נערי הסיפון המקרצפים; הכימאים שמפתחים ציפויים פלסטיים דקיקים שיגנו על דופנות פחיות שימורים; או מפתחי הרובוטים שמגששים דרכים בתוך צינורות נפט לאורכה ולרוחבה של אלסקה ומתחזקים אותם. מסילות רכבת וגשרים זקוקים גם הם למענה שוטף לאיום החלודה. בארצות הברית, עלות נזקי החלודה מוערכת במאות מיליארדי דולר בשנה. יותר מ־3% מהתל"ג האמריקאי מחליד. הנזק השגרתי הזה גדול מנזקיהם של כל אסונות הטבע גם יחד. ובכל זאת, כפי שטוען קטע מעורר מחשבה בספרו של ולדמן, אנשי עסקים עדיין מעדיפים להקים מבנים בוהקים ונוצצים, ופוליטיקאים מעדיפים לגזור סרטים סביב מבנים כאלה, ולא לחשוב על העלות העתידית המתסכלת של מבנים וטכנולוגיות מבוססי ברזל.

אפילו פסל החירות שבשערי ניו יורק כמעט קרס בגלל חלודה שפשתה בו, והתגלתה במקרה ובאיחור. חשיבותו הסמלית של הפסל לא אפשרה לאמריקאים לתת לטבע לעשות את שלו, ומאות מיליונים שהושקעו לאורך שנים האריכו את תוחלת חייו.

ההתפרקות והאנטרופיה באים בקלות. סדר הוא עבודה לכל החיים.