פתרון הקסם של ליצמן לייקור התרופות: הציבור ישלם

בלי ששמנו לב, משהו לא טוב עלול לעבור על סל התרופות בשנים הקרובות. התרופות החדישות, בייחוד התרופות לטיפול בסוגי הסרטן השונים אבל לא רק הן, מתייקרות מאוד בכל העולם ומסכנות את היכולת של ממשלות בעולם, ובכלל זה גם בישראל, להמשיך לכלול תרופות חדשות בסל התרופות הממלכתי שלהן. הן פשוט יקרות מאוד.

לפני שמתחילים לדבר על פתרונות אפשריים, חשוב להבהיר שאין כיום תרופות מצילות חיים מחוץ לסל התרופות. כך לפחות אומרת פרופ׳ בלה קאופמן, מבכירות האונקולוגים בישראל ונשיאת המערך האונקולוגי בבית החולים תל השומר. בוועידת ״כלכליסט״ לפני שבוע וחצי הסבירה קאופמן כי ״אם ניקח את ההגדרה המילונית של תרופה מצילת חיים, שמצילה אדם ממוות - אז אין דבר כזה תרופה שלא נמצאת בסל״.

ועם זה, לא כל התרופות האונקולוגיות שמאריכות חיים מצליחות להיכנס לסל, בעיקר בגלל מחירן. "יש תרופה לאיכות חיים שיכולה להיות חיונית מאוד, אבל בכמה היא מאריכה חיים - בשבועיים, בחצי שנה? אלה בעיות קשות מאוד שוועדת הסל צריכה להתמודד איתן. ועדת הסל עומדת לפני מצוקה תקציבית אמיתית. אם אנחנו רוצים להיות בקו אחד עם העולם העשיר, צריך להוסיף, אבל גם ברור שאי אפשר לעמוד בקצב הפיתוחים של חברות התרופות".

אם כך, מה הם הפתרונות? שר הבריאות יעקב ליצמן מאמין כי הפתרון מגיע מכיסם הפרטי של החולים, באמצעות הביטוחים המשלימים. ב־2008 הוציאה הממשלה את התרופות האלה מהביטוחים המשלימים במסגרת עסקה שנרקמה בין האוצר ובין קבוצה קטנה של חברי כנסת, ובהם ליצמן עצמו (עם חיים אורון, רובי ריבלין ושלי יחימוביץ'). בתמורה הסכים האוצר להגדיל את התוספת השנתית לסל התרופות ל־400–450 מיליון שקל. אלא שלאחר שלוש שנים התכווצה התוספת לסל ושבה להיות 300 מיליון שקל בשנה בלבד, סכום שאינו מצליח להתמודד עם התייקרות התרופות.

הפתרון של ליצמן (שנהנה מתמיכה גורפת של קופות החולים) הוא כזה: אם האוצר אינו מגדיל את התוספת לסל, בואו נכניס את התרופות לביטוחים המשלימים, ושהציבור ישלם על כך ישירות מכיסו. לפי פרופ׳ גבי בן נון, מכלכלני הבריאות החשובים בישראל ולשעבר סמנכ״ל משרד הבריאות, להצעה הזאת יש כמה חסרונות מהותיים.

יעקב ליצמן, שר הבריאות | צילום: נמרוד גליקמן

בשיחה עם ״כלכליסט״ הסביר בן נון כי אמנם ל־90% בקרב האוכלוסיה היהודית יש ביטוח משלים, אבל ל־10% בכל זאת אין - ומרביתם שייכים לשכבות החלשות ביותר של מקבלי השלמת הכנסה. במגזר הערבי רק ל־40% יש ביטוח כזה. לכן הפתרון הזה יעזור רק לחלק מהאוכלוסייה.

מלבד זה, החזרת התרופות לביטוחים תקל על האוצר להסיר את האחריות מסל התרופות ולהקטין עוד יותר את התוספת השנתית, בידיעה שמה שלא נכנס לסל נכנס לביטוחים המשלימים, והציבור משלם עליו מכספו הפרטי. בעצם האוצר יקבל תמריץ לכווץ את הסל.

נוסף על כך, אם סל התרופות מתקשה להתמודד עם העלייה בעלויות התרופות, איך יתמודדו איתה הביטוחים המשלימים? התשובה פשוטה: התשלום החודשי פשוט יתייקר בכל שנה עוד קצת, והציבור יוסיף לשלם. יתרה על כך, מסביר פרופ׳ בן נון, ייקור הביטוח המשלים יפגע בעיקר בחולים המבוגרים, משום שהמחיר עולה עם הגיל. ועוד, הואיל והתרופות האלה ניתנות תמורת השתתפות עצמית ניכרת, מי שידו אינה משגת לא יוכל לרכוש אותן בשעת הצורך.

ההשתתפויות העצמיות האלה, כמו שמעידים נתוני משרד הבריאות ובנק ישראל, הפכו זה כבר למקור הכנסה גדול בעבור קופות החולים - כ־2.5 מיליארד שקל בשנה. בקיצור, הפתרון הזה לא יסתיים בתוספת של 10 שקלים בחודש, אלא בתשלום שיילך ויגדל. ולא, היה אפשר לקחת את פתרון הקסם הזה ופשוט להגדיל את הסל הממלכתי. וכאן נכנס הפתרון החלופי: שמשרד האוצר יגדיל את התוספת השנתית לסל התרופות לרמתה הקודמת - 450 מיליון שקל.

סגן הממונה על התקציבים יאיר פינס, שאחראי על תחום הבריאות באוצר, הגיב לנקודה הזאת בוועידת ״כלכליסט״. לדבריו הוא מתנגד להצעה של ליצמן מהטעמים שפרופ׳ בן נון מצביע עליהם. לטענתו, "המקום המתאים לתרופות האלה הוא סל הבריאות ולממן אותן דרך תקציב המדינה. יש צורך בדיון מעמיק על סדרי עדיפויות ואולי להביא את זה ממערכת החינוך או מריסון תקציב הביטחון״.