ההאקר שרוצה להיות נשיא ארה"ב: מי אתה, ג'ון מקאפי?

"מייסדי ארצות הברית לא יכלו לדמיין עולם בו מצלמות ריגול מוסתרות בתוך קקטוסים. הממשלה מגבילה את חופש הדיבור וקונספט הפרטיות מתקרב להכחדה. המייסדים לא יכלו לצפות עולם בו מידע הוא טובין שסחר בו עולה לנו באבדן חסד, רחמים, בדידות ושאר הרכיבים הנצורים של הלב האנושי. מה שהם כן צפו זה את הממשלות, שלנצח יהיו רעבות לעוד כוח - אשר ישחית אותן. ממשלות מורכבות מבני אדם, וכל הרגישויות שיש לאנשים מגולמות בהן: כעס, קנאה, תאוות בצע, חוסר אמון ועוד. כשממשלות כועסות, תרבויות שלמות נמחקות. כשממשלות תאבות בצע, אומות חלשות מוכות ברעב. כשממשלות מפחדות, האוכלוסיה כולה הופכת למושא הפחד - ולציבור אין לאן לברוח...אני חי במדינה שפולשת לפרטיות שלי כדי להגיד לי שאני לא האויב. המדינה שלי אינה מתפקדת. הצטרפו אלי כדי להגן על החופש שלנו".

אלו הם עיקרי נאום בחירות שנשמע השבוע; די משכנע, אם תשאלו אותי. האדם שנשא אותו אינו פוליטיקאי ממולח שחמוש בעדת יועצי תקשורת, נתמך בספונסרים חשאיים ולא מצטלם בלי עניבה ודגל. מאחוריו עומד אחד ג'ון מקאפי - הטייקון הכי מופרע בעולם ההייטק, שנושא בין השאר בתארים כמו "מר אנטי וירוס", "יקיר קהילת הקוד הפתוח" ו"חשוד ברצח ובייצור עצמי של סמים". מיהו ג'ון מקאפי, למה הוא רוצה להיות נשיא ארצות הברית והאם יש לו סיכוי לזכות?

מר אנטי וירוס. מקאפי

מנהיג פועלים, גרסת עמק הסיליקון

ג'ון מקאפי נולד ב-1945 בבריטניה, בן להורים אמריקאים ששהו במדינה במסגרת עבודתם בחיל האוויר. המשפחה חזרה לארה"ב והתיישבה בווירג'יניה, בה גדל מקאפי, ילד שקט ומופנם שאהב מדעים. את התואר הראשון שלו עשה במתמטיקה, ב-1967 - במסגרתו גילה את האהבה לתכנות. מכאן, נראים קורות חייו של מקאפי כפנטזיה של כל חברת הייטק: עבד שנתיים כתוכניתן בנאס"א, לאחר מכן כמעצב תוכנה בחלוצת המחשוב UNIVAC, כארכיטקט מערכות הפעלה בזירוקס וכיועץ בחברות בוז אלן המילטון, קבוצה המתמחה בשירותי ייעוץ לתאגידים גדולים. בהיותו איש תוכנה, הוקצה ב-1980 לחברת לוקהיד; האחרונה עדיין לא מוזגה עם מרטין מארייטה וניסתה בכל כוחה לפזול אל מחוץ לעולם האיירוספייס כדי לפתח אפיקי רווח עתידיים. ושם, פגש מקאפי ב-Brain, וירוס המחשבים הראשון ל-DOS.

מקאפי בטלוויזיה. נראה יותר כמו מתכנת מאשר כמו טייקון | צילום: בלומברג

מקאפי ניתח את הווירוס, פירק אותו ומצא אותו מרתק. מתוך הבנה שמדובר בפיתוח שמסכן את תעשיית המחשוב כולה, החליט לבנות כלי שיוכל ליירט וירוסים שכאלה. חברת מקאפי נולדה כמו רוב הסטארט-אפים של ימינו: כפרויקט של איש תוכנה שרוצה להרוויח כסף מהצד ומקווה שהמוצר שלו יתפוס.

באותם הימים, חברות גדולות לא ידעו יותר מדי על וירוסים או שלא מצאו לנכון להקצות צוותים גדולים למחקרם, כך שהטיפול בתופעה הפך במקרים רבים לתחביב של מתכנתים ברמות שונות. מקאפי, שכבר היה מספיק מקושר בעמק הסיליקון, הצליח להתחבר אל הרבה מתכנתים שכאלה ואל קהילות של חובבי וירוסים.

ב-1987 הקים את חברת האבטחה שנושאת את שמו ושנתיים לאחר מכן התפטר מעבודתו בלוקהיד. בשלב זה, כבר היתה לאנטי וירוס של מקאפי קהילה גדולה משני צדי המתרס: חובבי אבטחה שרצו ללמוד על וירוסים חדשים ולנטרל אותם - וראשוני ההאקרים החובבים, שניסו לפצח את תוכנת מקאפי. החברה רכשה את Trusted Information Systems, מפתחת תוכנת הפיירוול בקוד פתוח, את חברת ההצפנה Calgary ואחרות והפכה במהירות לגורם משפיע במיוחד בעולם הקוד הפתוח כולו.

בעיני הקהילה שנבנתה סביבו, נתפס ג'ון מקאפי כמנהיג פועלים, מעין בוס גדול שלא באמת מחלק הוראות אלא מתייעץ עם המפתחים הזוטרים ביותר, מרגיש בנוח להתלוצץ איתם, שמח לעזור להם באיתור משרות חדשות ואף בכתיבת קוד לפרויקטים. ואולם, בתוך חברת מקאפי, הוא נתפס כמנהל חד ותובעני, שהוא קודם כל איש עסקים. ב-1992 הונפקה החברה ומקאפי עזב אותה. שנתיים לאחר מכן מכר את רוב אחזקותיו בה. הוא המשיך לפעול בתחום ולקצור ממנו רווחים: למשל, הקים את Tribal Voice, שפיתחה את תוכנת הצ'ט המיידי הראשונה שהיתה כולה ברשת, השקיע בזון לאבס שנמכרה לצ'קפוינט ועוד. כשאינטל קנתה את חברת מקאפי לפני 15 שנה בשבעה מיליארד דולר, מקאפי עצמו לא הרוויח מן העסקה. מקורבים אליו סיפרו שהוא בעיקר כעס על מה שהפך האנטי וירוס שלו להיות מאז עזב את החברה: תוכנה מעצבנת, איטית שגולשים שונאים.

בדחן, נרקומן, אקדוחן

בשנים האחרונות חי מקאפי בעיירה סן פדרו שבבליז, בה התפנה לתחביבים חדשים כפיתוח טכנולוגיות לאנרגיה מתחדשת, יוגה ובדחנות-רשת: למשל, פרסם סרטון שמסביר לגולשים איך למחוק את האנטי וירוס שנושא את שמו, תוך שהוא מוקף בבחורות יפות, נשק וסמים. הסרטון הפך ללהיט ביוטיוב ובצדק - הוא מאוד, מאוד מצחיק. מי שצחקה פחות היא אינטל, שמיהרה להסיר את שמו של הטייקון המופרע מסדרת מוצרי האבטחה שלה - מהלך שמקאפי דווקא בירך. עוד מתחביביו בבליז: הוללות בסגנון סדום ועמורה, שכללו מסיבות פרועות, אורגיות וסמים.

בבליז הכיר מקאפי את ה-MDPV, סם הזיות שזוהה רק ב-2004. מקאפי כל כך אהב את הסם הזה, שהתחיל ללמוד כימיה כדי לייצרו ולשבחו עצמאית. "אני מעריץ MDPV, זהו הסם הטוב ביותר שנוצר אי פעם", כתב בפורום BlueLight הרוסי. הוא פרסם מאות פוסטים המתארים את חוויותיו עם ה-MDPV ואף התחבר עם משפחות הפשע בבליז, שבטח שמחו לקבל לקוח כל כך עשיר ונלהב.

לא צד, אבל אוהב רובים. מקאפי

אבל החיבור הזה גרם גם למשטרת בליז לפקוח עין על הטייקון המשונה, מה שהוביל לשורת סיבוכים שלא תבייש סרטי אקשן או משחקי מחשב.

יום אחד נכנסו שוטרים מהיחידה למלחמה בסמים לביתו של מקאפי - והפחידו מאוד אותו ואת חברתו. כמות עצומה של MDPV נתפסה אצלו - אך לאחר חקירה שוחרר הטייקון המבוהל. בהתחשב בעובדה ששימוש קיצוני בסמים נוטה לעורר פרנויות אצל האדם הסביר, החל מקאפי לחשוש שהמשטרה מנסה להרוג אותו. הוא אהב נשק וחיבב בעיקר רובי ציד (על אף שלא נהג לצוד) והמפגש עם המשטרה גרם לו להתחיל לשפוך כסף על רובים חדשים. כשמשטרת בליז גילתה שחל זינוק מורגש בעסקאות הנשק בהן נקשר שמו של מקאפי, קפצה שוב לבקר את הטייקון בביתו - שם מצאה עשרות רובים, מאות מחסניות ואלפים רבים של כדורים; בעיני השלטונות, זה נראה כאילו מקאפי מתחמש לקראת מבצע צבאי. גם הפעם לא הורשע, אך ראש ממשלת בליז אמר שמדובר באדם "פרנואידי מאוד, אפילו מטורף". לו רק ידע מה יקרה בהמשך.

המפגש הבא של מקאפי עם רשויות בליז היה דווקא עם הפיקוח העירוני: שכנו של היזם, גרגורי פול, נכנס לעיריית סן פדרו וטען שהוא לא יכול לסבול יותר את הכלבים של מקאפי. האחרון גידל שישה כלבים שאהב מאוד ומשום מה הפריעו למר פול. סכסוך השכנים בין השניים נמשך זמן מה, לפני שנכנס פול לתחנת המשטרה הקרובה ואמר שמקאפי רוצה להרוג אותו. מוקדם יותר באותו היום הורעלו הכלבים - לא ברור אם בידי העירייה או פול עצמו - ומקאפי נכנס בסערה לבית שכנו, ירה באוויר ואיים עליו. שלושה ימים לאחר מכן, נמצא פול מת בביתו, עם כדור אחד בראש. מקאפי נעלם.

המשטרה המקומית פתחה במצוד בסיוע כוחות ימ"מ, אך לא הצליחה למצוא את הטייקון החמקמק. מקאפי, כנראה חובב משחקי מחשב, הסתתר בתוך גומה בחוף הים, עליה ארגז קרטון (כמו במשחקי מטאל גיר סוליד). תוך זמן קצר נמלט מהעיר ועבר בין דירות מסתור. בפגישה עם כתב גיזמודו, סיפר שהוא הופלל בידי עבריינים וששלטונות בליז רוצים להרוג אותו.

הוא ברח לקנדה והשתכן בשכונת אמנים במונטריאול, אך תוך זמן קצר חזר לארה"ב והתמקד בעשייה טכנולוגית: הוא השיק אפליקציית צ'ט מאובטחת במיוחד בשם Chadder. לאחר מכן, השקיע 450 מיליון דולר בהקמת Brownlist - שירות מקוון שמטפל בפניות של גולשים לשירותי לקוחות מעצבנים. הוא גם הוביל מחקרי אבטחה בנושא פריצה למכוניות חכמות עוד לפני שיצרניות הרכב החלו לחבר את המכוניות שלהן לאינטרנט והוביל כמה מיזמי קוד פתוח. בעיני עמק הסיליקון, כל הפרשה בבליז היתה אי הבנה מוזרה. 

המטרה: הבית הלבן

על הנייר, מקאפי הוא לא מועמד אידיאלי לתפקיד מנהיג העולם החופשי. בדומה לדונלד טראמפ - שלראייתי, הוא פחות או יותר רכיב האיד באופי האנושי שקם לתחיה - גם מקאפי מביא עמו לשולחן קשרים בתעשיות רבות והון אישי לא מבוטל. בניגוד לטראמפ, אשר קיבל הרבה מהונו בירושה, מקאפי בנה עצמו בעשר אצבעות ומקלדת. אך השאלה היא לא אם מקאפי מתאים יותר מטראמפ, כי אם מה הסיכוי שלו להביס מועמדים ליברלים אחרים.

מועמדים כהילארי קלינטון ודומיה נהנים מכספי תאגידים גדולים ותורמים שונים והציבור תופס אותם כפוליטיקאים מקצועיים, אנשים שכל תכליתם היא לנהל את המדינה, לאו דווקא תוך שימת דגש ספציפי על פער או חוסר ספציפי. מקאפי, לעומתם, שם בחזית הקמפיין שלו סוגיות כמעורבות הממשלה בחיי האזרח, פרטיות ברשת, אבטחת וחופש מידע. הציבור האמריקאי אמנם מודע לסוגיות אלה, כך אינו מוטרד מהן במיוחד; לפני מספר חודשים הסתובב הקומיקאי ג'ון אוליבר בניו יורק ושאל אנשים מיהו אדוארד סנודן ומה חשף על הריגול הממשלתי. לא מדובר בסקר סדור, אך העונים פשוט לא ידעו על מי מדובר ודי בכך כדי לשפוך אור על כמה שאכפת לאזרחי ארה"ב ממה שהממשלה שלהם יודעת עליהם.

מקאפי פונה בעיקר לקהל צעיר ומשכיל, מיעוט בארצות הברית של ימינו. לפיכך, כדי למשוך מצביעים פוטנציאליים נוספים, יהיה עליו לעשות מה שטראמפ עושה: לפתוח את הפה ולא לסגור אותו עד היוודע תוצאות האמת. התרבות האמריקאית, חובבת הריאליטי והשואו, נהנית לראות את טראמפ על המסך. כשמגישת טלוויזיה אומרת "אתה קראת לנשים 'בהמות'" והוא עונה לה "הו לא, רק לרוזי או'דונל", הקהל מתפקע מצחוק ולא מעוות פניו בגועל. ואם יש משהו שמקאפי יודע לעשות זה לתת שואו. אם יצליח לעשות מספיק רעש בסגנונו הנהנתני והמשעשע, אולי יוכל לסחוף קולות ולהשיג תמיכה משמעותית. אני סבור שלא יהיה די בכך כדי להביס מועמדים שנתפסים כפוליטיקאים מקצועיים, אך הרעש שיעשה יכול לחזק את המודעות לנושאי פרטיות המידע והריגול הממשלתי - סוגיות שללא ספק צריכות פנים וקול. במיוחד לאור העובדה שהפנים והקול הקודמים שלהן, מר אדוארד סנודן, מסתתר בגולה.