השאלה בריבית קצוצה

כמעט לא שמו לב לזה במהלך הקיץ, אבל צ'לסי היתה אחת הקבוצות הכי פעילות בשוק העברות השחקנים. היו ההחתמות שכולם שמעו עליהן — פדרו (מברצלונה, 27 מיליון יורו), עבדול ראמן באבא (מאוגסבורג, 20 מילון יורו), אסמיר בגוביץ' (מסטוק סיטי, 11 מיליון יורו) ופלקאו (בהשאלה ממונאקו). לצ'לסי הגיעו הקיץ גם שני שחקנים הגנתיים אלמוניים יחסית — פאפי דג'ילובודג'י מנאנט (3.5 מיליון יורו) ומייקל הקטור מרדינג (5.4 מיליון יורו). כן הוחתמו ארבעה שחקנים צעירים. קנדי, חלוץ ברזילאי בן 19 מפלומינזה, הוחתם בעסקה בשווי 8 מיליון יורו; "נתן", קשר ברזילאי בן 19, הגיע מאתלטיקו פרנאאנסה עבור סכום של כ־5 מיליון יורו; כריסטיאן מנאה, מגן רומני בן 18, הגיע מוויטוראל עבור סכום של 2.7 מיליון יורו; דנילו פנטליץ', קשר התקפי בן 18, הגיע מפרטיזן בלגרד בהעברה חופשית.

רומן אברמוביץ'. למה הוא בכדורגל? כי זה עסק טוב | צילום: יובל חן

קנדי נשאר בצ'לסי וישחק בקבוצת המילואים, מנאה הועבר למוסקרון הבלגית של פיני זהבי, פנטליץ' ונתן הושאלו לוויטסה ארנהיים,  קבוצת הבת ההולנדית של צ'לסי, שם הם מצטרפים לשלושה שחקני צ'לסי נוספים: דומיניק סולאנקו, לואיס בייקר ואיזייאה בראון.

.

הם רק חלק מ־33 (!) שחקני צ'לסי שהושאלו הקיץ לקבוצות באנגליה, הולנד, בלגיה, גרמניה, טורקיה, סקוטלנד, פורטוגל, איטליה, בוסניה, סרביה וצרפת. חלק מהשחקנים מוכרים — כמו חואן קודארדו שהושאל ליובנטוס ומוחמד סלאח שהושאל לרומא. חלק בכלל שכחו שהם שייכים לצ'לסי, כמו מרקו מארין שחתם במועדון לאחר שהגיע מוורדר ברמן ב־2012 ומאז הושאל לסביליה, פיורנטינה ואנדרלכט. כיום בטרבזונספור.

הרבה מאוד בעיות

זה חוקי לחלוטין וגם קבוצות עשירות אחרות עושות זאת. ליובנטוס, למשל, יש יותר מ־50 שחקנים מושאלים. בגדול, עניין ההשאלות הגיוני מבחינה כלכלית. רוכשים שחקן צעיר בסכום נמוך יחסית, שולחים אותו להתחשל במקומות אחרים, וגם אם הוא לא חוזר לשחק בקבוצה — אפשר למכור אותו ברווח, משום שצבר ניסיון והתפתח. כמו כן, בדרך כלל הקבוצה שמקבלת את השחקנים משלמת את שכרם במלואו. "זו הדרך הטובה ביותר לפתח שחקנים", הסביר מייקל אמנלו, המנהל הטכני של צ'לסי. "זו הדרך של הצעירים להתחרות וגם להיראות. מבחינה פסיכולוגית ופיזיולוגית זה גם טוב מאוד עבורם".

אבל יש בגישה הזו בעיות רבות.

הראשונה: במיוחד במקומות כמו צ'לסי ויובנטוס, שמשאילות שחקנים "על המשקל", זה די ברור שרוב השחקנים הללו לא ישחקו בקבוצה הבוגרת שלהן. כמו כן, יש בעיה קשה של ניגוד אינטרסים. ויטסה, למשל, לא ממש יכולה לשחק עם צ'לסי באחד הטורנירים האירופיים. גם ההשפעה חיצונית של מועדונים כמו צ'לסי על התנהלות מקצועית של מועדונים אחרים לא מריחה טוב.

ויש גם עניין התחרותיות. "העמסת" שחקני סגל — וסגלים בגודל 50–60 שחקנים, ש־50% או יותר מהם מושאלים למועדונים אחרים — זו בעצם דרך לצמצם את התחרותיות. במיוחד כשמועדון כמו צ'לסי לא באמת חושב איך להתאים שחקן מסוים לסגל שלו. לא חושבים שם על כמה דקות הוא מקבל בכל משחק או איך "תוחזר ההשקעה" במובן המקצועי של המילה כי תמיד אפשר להשאיל אותו. השחקנים עצמם לא מקבלים את האווירה היציבה שהם צריכים כדי להתפתח, ולמעסיק העיקרי שלהם לא באמת אכפת אם הם יצליחו להיכנס לסגל הקבוצה הבוגרת או לא.

מקום לדאגה

הפערים הכלכליים בין צ'לסי ליריבותיה מאפשרים לפתות את הכישרונות הצעירים, שעוברים למועדונים הגדולים בשביל הכסף הגדול וככה קבוצות קטנות יותר לא יכולות להחתים שחקנים צעירים שיכולים להישאר אצלן ולהתפתח. בקצרה, צ'לסי מעמיסה כישרונות וזה לא מאפשר למועדונים אחרים לפתח אותם ב"אופן טבעי". זה גם מגדיל את הפערים בין אלו שיש להם לאלו שאין להם. צ'לסי, בלשון העממית, קונה שחקנים כדי שלאחרים לא יהיה. התופעה מדאיגה את מוסדות הכדורגל. "העובדה שצ'לסי משאילה כל כך הרבה שחקנים, זה כמו אחסון במחסן של שחקנים. צריך לתהות אם זה פוגע ביושרה של חלק מהתחרויות", אמר מנכ"ל איגוד השחקנים האנגלי גורדון טיילור. "צריך לתהות מדוע לצ'לסי יש אקדמיה אם כל כך הרבה שחקנים שלה לא ישחקו אצלה אף פעם. שחקנים רוצים לשחק, ושיטת ההשאלות נותנת להם את הצ'אנס לעשות זאת. אבל צריך לחשוב גם על כך ששחקנים טובים מאוד מושאלים לקבוצות מסוימות רק בגלל קשר טוב עם קבוצה עשירה. ככה יוצא שקבוצות שלהן קשרים טובים עם קבוצות עשירות מקבלות סיכוי טוב יותר להצליח".

גם מישל פלאטיני, נשיא אופ"א, הביע דאגה מכמות השחקנים המושאלים בשוק. "זה לא הגיוני שלכל הקבוצות העשירות יהיו כל השחקנים הטובים — ככה אין תחרות", אמר פלאטיני. "אנחנו צריכים לחשוב על הכדורגל כולו — לא רק על שניים או שלושה מועדונים".

ללא מדיניות נוער

ומה עם צ'לסי? למה המועדון הזה בכלל מוציא 10 מיליון ליש"ט בשנה על האקדמיה שלו אם שחקן האקדמיה האחרון שהפך לשחקן הרכב קבוע אצלה הוא ג'ון טרי קשישא? לצ'לסי אולי יש אקדמיה מצוינת (17 שחקני נבחרות אנגליה הצעירות הם שחקני צ'לסי — יותר מכל מועדון אחר) שזוכה בגביעים ובתחרויות על בסיס קבוע.

אבל אין למועדון מדיניות נוער. מדיניות נוער בפשטות זה לייצר מקומות בסגל הקבוצה הבוגרת לשחקנים הצעירים. כלומר, לא להביא מגן שמאלי מחליף בן 26 מנאנט כשיש לך מגן שמאלי מוכשר בן 18 מהאקדמיה. זה אמנם דורש סבלנות ולעתים גם הקרבת נקודות — אבל זו מדיניות נוער.

ז'וזה מוריניו סיכם את הגישה של צ'לסי כלפי שחקנים צעירים באמרה המוזרה הזו: "שחקנים צעירים הם כמו אבטיחים. רק כשאתה פותח את האבטיח וטועם אותו אתה בטוח ב־100% שהוא טוב. לפעמים יש אבטיח יפה, אבל אין לו טעם טוב. ולפעמים יש אבטיח מכוער, וכשאתה פותח אותו הטעם נהדר". כן, נראה ששחקנים עבור צ'לסי הם אבטיחים. ובדרך כלל האבטיחים של האחרים הם טעימים יותר. זה לא מפתיע שעבור מועדון בבעלות אוליגרך השחקנים הם רק סחורה. אוליגרכים אוהבים את הסחורות שלהם, ואברמוביץ', שלו קשרים הדוקים בשוק השקעות צד שלישי בשחקנים, אוהב את השוק הזה בכמה דרכים.

אברמוביץ' הוא שותף בחברות Quality Sports Investments ו־Quality Football Ireland, שהן בעצם רשת שמאגדת כמה חברות מכמה מדינות, בעיקר מקלטי מס. החברות הללו עוסקות ברכישה ומכירה של אחוזים בשחקנים. חברים ברשת הזאת הם פיני זהבי, למשל, וגם פיטר קניון, לשעבר מנכ"ל צ'לסי, והסופר־אייג'נט הפורטוגלי ז'ורז' מנדס.

וכשמבינים זאת, יותר מובן למה הגיע פלקאו, לקוח של סוכן־העל מנדס, לצ'לסי ולא פיתחו שם את במפורד, אחד משחקני השנה של הליגה השנייה בעונה שעברה.

פדרו. למה הביאו אותו בעצם? | צילום: אי פי איי

טוב אבל

השאלות יכולות להיות עניין מועיל וטוב לכדורגל. שחקן איכותי (אך לא בשל) יכול להיות מושאל למועדון כדורגל קטן יותר ולהצליח. כך המועדון נהנה והשחקן נהנה. שחקנים רבים חזרו מהשאלה לקבוצתם כשהם טובים יותר. "זה חלק מהחינוך שמאפשר לשחקנים להתכונן למשחקים תחרותיים בפרמיירליג", הסביר ארסן ונגר, מנג'ר ארסנל. עם זאת, לטווח הארוך השאלות במסות רעות לכדורגל. שחקנים צעירים מועברים ממועדון למועדון, מחייבים אותם לשחק עבור מועדון שאינו מעסיקם העיקרי. מעט שחקנים שהושאלו סדרתית הצליחו למצוא אווירה נכונה לגדול בה. רבים כשלו במעבר הקריטי בין הנוער לבוגרים. גרוע יותר, סיפור ההשאלות פשוט מאוד נוח למועדונים העשירים. קונים שחקנים בזול, משאילים אותם ובמקרה הטוב מקבלים אותם חזרה לסגל שלהם ומרוויחים שחקנים איכותיים ומנוסים על חשבון קבוצות אחרות.

במקרה הפחות טוב פשוט מוכרים אותם ברווח קטן. במקרה הרע הם לא מתפתחים כראוי. הסובלים העיקריים הם התחרות והשחקנים הצעירים. אגב, אפשר לפתור את הבעיה הזאת במהירות. הגבלת מספר שחקנים בסגל תאפשר לפזר את הכישרון בין יותר קבוצות וגם תייצר תחרות איכותית יותר. די פשוט.