גילוי הגז בלווייתן הוא ברכה או קללה?

בינואר 2009, להפתעת מרבית אזרחי ישראל, כולל פוליטיקאים ומומחים בתחום, הוכרז על מציאת גז במרחק 60 ק"מ מהחוף. רק מעטים האמינו שיש סיכוי למצוא גז בכמויות מסחריות בלב הים התיכון, והיו מוכנים לסכן את כספם ברכישת תעודות בשותפויות שעסקו בחיפושים. בקרב השלטונות והרשויות לא היתה כל מוכנות וגם לא תוכניות מגירה לאותו מקרה, שניתנה לו הסתברות נמוכה מאד, שאכן ימצא גז בכמויות גדולות עמוק בים התיכון. על כן, חוקי המיסוי והתמלוגים שנקבעו לפני שנים רבות, גם לאחר מציאת נפט בשדה חלץ המפורסם בסוף שנוות ה- 50, לא שונו ולא עודכנו. לא הוכנה תוכנית לוגיסטית מראש להעברת הגז לחופי ישראל ולא נלקחו בחשבון שיקולים ביטחוניים, מורכבים ומסובכים. בקיצור, המדינה לא היתה ערוכה לאפשרות שימצא נפט או גז באזור הטריטוריאלי הישראלי שיכול להשפיע באופן דרמטי על הכלכלה.

תגלית הגז היתה בעיצומו של המשבר הכלכלי העולמי שפגע גם בישראל, יותר בשוק ההון מאשר בכלכלה הראלית. שוק ההון כצפוי הגיב באופן חיובי ומניות החברות והשותפויות שהיו אמורות ליהנות מהימצאות הגז הגיבו בהתאם. אין ספק שכולם ראו בכך ברכה למשק הישראלי. מצד אחד, עצמאות אנרגטית לאחר עשורים של תלות מוחלטת בייבוא דלקים ופחם ממקורות רבים וחלקם רחוקים, בעלויות עצומות למשק ובהוצאת מט"ח משמעותית. מצד שני, הצפי היה להורדת עלויות ייצור החשמל ולהקטנת עלויות הייצור של צרכני אנרגיה גדולים.

קידוח לווייתן | צילום: אלבטרוס צילומי אוויר

כיצד, אם כך אותה ברכה נראית יותר כקללה היום? איך ניתן להסביר את מחול השדים הבלתי פוסק, 6 שנים לאחר אותה תגלית חשובה סביב מחיר הגז, התמלוגים למדינה, וזכויות היצוא? השאלה מתחדדת לאור תגלית נוספת של שדה לווייתן, הגדול משמעותית משדה תמר.

כאמור, התגלית הראשונה היתה בינואר 2009, כשמאז ועד היום אין החלטה בראיה כוללת על כל מרכיבי הנושא. יש פתרונות חלקיים של ועדות ורגולטורים המעורבים בנושא, אך אין פתרון כולל שקובע את כללי המשחק מכאן והלאה. הבעיה היא שהחלטות רבות הן בדיעבד לאחר הגלוי ובניגוד למדיניות קודמת שנקבעה תחת תנאי אי ודאות ששררו במשק האנרגיה לפני 2009.

ממשלת ישראל סוברנית לקבוע חוקים, לשנות חוקי מס וכיו"ב, אך הממשלה מאז ומעולם לא הבינה שיש הבדל בין החלטות במישור מדיניות בינלאומית, ובענייני ביטחון חוץ ופנים לבין התנהלות במישור הכלכלי. כאשר הממשלה פועלת כישות כלכלית עליה להתנהל לפי כללי הפעילות המקובלים וכפי שהיא דורשת מחברות ועסקים בארץ - בהגינות ביושר וביעילות. לא מקובל בתרבות העסקית להפר הסכמים שנחתמו, גם אם ההסכם פוגע בדיעבד בצד זה או אחר, ולא מקובל לשנות "כללי משחק" כלכליים לאחור.

אסור למשוך זמן מיותר

לא היו בעשור האחרון, להערכתי, הרבה החלטות חשובות על שולחן הממשלה, ובוודאי שלא במישור הכלכלי, בסדר גודל של הסדרת חיפושי הנפט והגז וניצול אותם תגליות של העבר ואלה שיהיו עוד בעתיד (ואין ספק שיהיו עוד תגליות רבות באגן המזרחי של הים התיכון כפי שהראו החיפושים בקפריסין ועתה במצרים). לא יתכן שהממשלה לא תקדיש את כל הזמן הנדרש בישיבות אינטנסיביות וארוכות לקבל החלטה כוללת מעתה והלאה. לא סביר ולא מקובל לתת לכל המעורבים, יצרנים וצרכנים פוטנציאליים, לפעול באי ודאות. הממשלה, במו ידיה, מרחיקה משקיעים זרים שלא מוכנים להשקיע בכל נושא שיש בו נגיעה לממשלה או לרגולטורים מטעמה.

הממשלה במו ידיה קונסת את המשק הישראלי, והמחיר הכלכלי עלול להתפרש על פני שנים רבות לעתיד. הדאגה לכאורה ל"אזרח הקטן" הנשמע מפי פוליטיקאים מכל קצווי הקשת הפוליטית היא יותר פופוליסטית מאשר פרגמטית – ה"אזרח הקטן" עלול להיפגע לאורך זמן מהתנהלות חסרת אחריות של הממשלה. גם כאשר מדובר בממשלה של 61 ח"כ בלבד שרה"מ ושר האנרגיה אינם מצליחים להעביר החלטה בנושא כולל מתווים מתוקנים מסיבות שונות המעידות על בעיות משילות שפגיעתה בנושא הגז שוב קשה. הציבור ניזוק מאי הוודאות הרגולטורית ומאי היכולת לקדם ולפתור את הנושא. כדאי לזכור את האמרה שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות, וזה המצב היום במשק האנרגיה בארץ – מרוב כוונות טובות נוצר גיהינום והברכה הופכת לדאבון ליבנו לקללה.