מאחורי כל צייר מוכר עומד אמן מוכשר

"האסיסטנטית של דמיאן הירסט פוסעת אל מחוץ לצללים", רעשו מדורי האמנות בבריטניה לפני כחודשיים, כשרייצ'ל הווארד פתחה תערוכת יחיד ראשונה. הירסט, האמן החי המצליח בעולם כיום, הגדיר את הווארד כ"מי שיודעת לצייר את ציורי הנקודות שלי בצורה הטובה ביותר" — יש לו יותר מ־1,500 ציורי נקודות, והוא לא צייר כמעט אף אחד מהם. הוא מחזיק זה שנים בצי של אסיסטנטים שמציירים אותם עבורו, והווארד היתה הראשונה ונחשבה לטובה מביניהם.

גם בישראל, אף שמדובר בסצנה אמנותית קטנה יותר ומסחרית הרבה פחות, מחזיקים אמנים שונים באסיסטנטים. זוהי תופעה קיימת, אך כמעט לא מדוברת. האמנים לא ששים להודות שהם לא אלה שבאמת יוצרים כל חלק וחלק בעבודות שלהם, והאסיסטנטים לא ששים להודות שהם עובדים עבור יצירה של מישהו אחר, שעליה הם לא מקבלים קרדיט.

"בתוך עולם האמנות יש דיבור על אסיסטנטים, אבל מי שמגיע מבחוץ לא מכיר את התופעה", מודה אביתר טוקר (25), שבקרוב יתחיל את שנתו האחרונה בלימודי אמנות בשנקר. בשנים האחרונות עבד כאסיסטנט עבור שורה של אמנים. מורה שלימדה אותו בתיכון קישרה אותו לטל אמיתי; לסיגלית לנדאו פנה אחרי שהרצתה בשנקר; ובהמשך עבד עם מרב סודאי וציבי גבע, שלו סייע בהקמת הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה המוצג כעת. במקרה של לנדאו, הוא מספר, "היא לקחה אותי לעבוד על פרויקט שכלל פסלי ענק מעיסת נייר בצורה של איברים זכריים גדולים. בניתי עבורה שלושה פסלים כאלה וגם עבדתי איתה על יצירה שהיתה בהזמנה אישית למישהו".

מה זה בעצם אומר "בניתי עבורה"?

"לכל אמן שעבדתי איתו היה בגדול הרעיון בראש, איך הוא רוצה שהדבר ייראה. סיגלית ממש הראתה לי את דרך העבודה הפיזית ונתנה לי הדרכות מעשיות. תוך כדי התהליך כמובן התייעצתי איתה על כל דבר, עד לרמת ערבוב הפיגמנט".

צלילה לתוך הסצנה

 

אם כן, היוצרים המוכרים הם שחתומים על היצירה ומקבלים את כל ההחלטות בדרך. אבל הם ממש זקוקים לאסיסטנטים. "זה הרבה עניין של חיסכון בזמן", אומרת האמנית רותם ריטוב (41), שלפני כחמש שנים סייעה לגל וינשטיין; היום היא אמנית פעילה ואף מעסיקה מדי פעם אסיסטנטים בעצמה. "גם גל וגם אני מלמדים, יש לנו משפחה, ילדים, פגישות עם אוצרים, אספנים ועוד. לפעמים העזרה הזאת היא פשוט קריטית".

עד כמה היית מעורבת בתהליך היצירה עצמו?

"העבודה היתה בעיקר פיזית ובזכותה נחשפתי לטכניקות שונות: לנסר, להדביק, לצקת. גל שאל לדעתי מדי פעם, לא ברמה של לשבת ולחשוב יחד אלא יותר 'מה את חושבת', כשבסוף כמובן הוא היה מחליט".

העבודה כאסיסטנטית, היא מספרת, "היתה מעשירה מאוד בעיקר כי ראיתי איך זה עובד. הייתי אז אמנית בתחילת דרכי וכבר הצגתי בכמה תערוכות קבוצתיות, אבל דרך העבודה הזאת הבנתי באמת איך נראים עולמו וחייו של אמן. זה נתן פרספקטיבה".

"בעבודה שאני עושה עם האמנים אני לומד דרכי חשיבה חדשות", אומר טוקר. "אני הולך לעבוד עם אמנים גדולים כי יש לי מה ללמוד מהם. אם הייתי הולך למלצר כנראה הייתי מרוויח יותר, כי אני עובד על פרויקטים חד־פעמיים, אבל אני גם מרוויח המון קשרים. יוצא לי לראות את הגלריסטים, האספנים, האנשים שעובדים בתחום עצמו".

 

מקפצה אדירה ברזומה

 

מעבר לים, כאמור, השימוש באסיסטנטים נפוץ ומסיבי יותר, ויש ישראלים שמצליחים להשתלב בתחום גם בחו"ל. שני סקרלט קגן (27) עבדה במשך כשנה עבור דיוויד לה שאפל, מהצלמים המבוקשים בעולם. הקשר ביניהם החל כשלה שאפל הציג תערוכה במוזיאון תל אביב לפני חמש שנים. "האוצרת של התערוכה ידעה שאני מאוד אוהבת את העבודה שלו, אז היא ביקשה שאלווה אותו. כשישבנו ואכלנו שאלתי אותו מה קורה בסטודיו שלו, והוא סיפר שיש לו צוות של אסיסטנטים. שאלתי בצחוק אם אפשר להצטרף, והוא אמר 'כן, תתקשרי כשאת בלוס אנג'לס'".

היא נסעה, מצאה דירה, הגיעה לסטודיו — ו"פשוט השתלבתי בצוות העובדים, עם עוד שישה־שבעה מתמחים. העבודה היומיומית היתה די משעממת. הוא לא מצלם הרבה, אז העבודה השוטפת היתה בעיקר תחזוקה של הסטודיו, מענה לטלפונים, קבלת אנשים, שליחויות, טיפול בארכיון. מדי פעם גם היינו מקימים תאורה. אבל כשכן היו צילומים זה היה סיפור אחר: הייתי עדה לצילומים של פרסומות לחברות הכי גדולות, פפסי למשל, עם צוות מטורף של יותר ממאה אנשים".

 

10 דולר ליום

 

כסף גדול אין שם. "שילמו לי משהו כמו 10 דולר ליום, לארוחת צהריים", מספרת סקרלט קגן. "חייתי מחסכונות ובאיזשהו שלב התחלתי לעבוד במקביל כמרטשת בסטודיו אחר. מה שכן, קפצתי מיד לבריכה ההוליוודית, קיבלתי את האמת בפרצוף. הבנתי שהכל מזויף ולמדתי לשחק את המשחק. ומהרגע שבו החלטתי לקחת את הצילום ברצינות ולפתוח עסק, זה השתלם. בארצות הברית, אם אתה אמן שלוקח את עצמו ברצינות — לך לעשות לפחות שלוש התמחויות. אין בזה שום בושה, ברור שזה תורם לרזומה".

"זה היה הרבה יותר מבית ספר", אומר הצייר דב טלפז (38), שחי בניו יורק כבר 16 שנה ובמשך שבע שנים שימש כאסיסטנט של הצייר פול רזיקה. "הדברים שראיתי שם היו מופלאים עבורי. עם הזמן הוא גם התחיל להתייעץ איתי איפה ומה כדאי לעשות בציורים".

לא הרגשת שאתה עובד במשך שנים ולא זוכה לקרדיט?

"זו לא היתה בעיה מבחינתי. לא הרגשתי שאני עושה משהו שהוא שלי, לא היה לי ספק שכל מה שאני עושה הוא שלו. באתי רק ללמוד ממנו. מבחינתי החלק הקשה היה להכיל את הצרכים והרצונות שלו כל הזמן, ולכן עזבתי אחרי שבע שנים. הרגשתי שאם אשאר, לא אצליח להיות עצמאי".