ביקורת ספר: "הנערה ברשת העכביש", דיוויד לגרקרנץ

הספר הרביעי בסדרת "מילניום", והראשון שיוצא לאחר מותו של המחבר המקורי סטיג לרסון.

קהל היעד: כל מי שקרא או ראה את "נערה עם קעקוע דרקון" ונשבה בקסם.

דבר המבקרת: כתיבת ספר חדש בסדרה מצליחה לאחר מותו של המחבר המקורי אינה עניין של מה בכך, ועדיין - זה קורה לעתים. סדרת "פרחים בעליית הגג", למשל, שלהטה בשנות השמונים, זכתה לספר אחרון שיצא לאחר מותה של המחברת ו.ס. אנדרוז, וככל הנראה נכתב על ידי סופר צללים. ואולם סדרת "מילניום" של לרסון אינה "פרחים בעליית הגג" — רוצה לומר, היא אינה זבל סנטימנטלי־פורנוגרפי אפקטיבי, אלא סדרה שיצרה והקפיצה, כמעט לבדה, ז'אנר שלם ופופולרי להדהים של ספרות מתח סקנדינבית.

הספר "הנערה ברשת העכביש"

שלא כמו ספרי מתח אחרים, לספרים של לרסון היו תמיד שתי "רגליים": עלילה מתוחכמת ודמויות שקשה עד בלתי אפשרי לשכוח, ובראשון ליסבת סאלנדר, ההאקרית־פנקיסטית־מתבודדת החד־פעמית. מול סלאנדר ניצב מיכאל בלומקוויסט, עיתונאי בעל שם, ומערכת היחסים הסבוכה בין השניים מהווה ציר מרכזי בעלילה.

היה ברור שלגרקרנץ קיבל עליו משימה קשה כשהסכים לקחת את הדמויות שיצר לרסון ולהפיח בהן חיים. הוא כמובן היה יכול לנסות לכתוב ספר המשך שבו הקול שלו, כסופר בפני עצמו, ניכר יותר, אך נדמה שחרדת הקודש (ואולי הפחד ממיליוני מעריצי הסדרה ברחבי העולם) מנעה אותו מלעשות כן. התוצאה היא ספר שנדמה שאכן נכתב על ידי לרסון, אלא שהוא הרבה פחות טוב מקודמיו. העלילה, שפעם היתה מבריקה, מתנהלת הפעם בקושי. אף שלגרקרנץ ממקם במרכזה סוגיות עדכניות כמו ריגול עסקי והאזנה ממשלתית, היא נותרת בסיסית למדי, בוודאי בהשוואה לכל מסמך וויקיליקס עסיסי.

על הרקע הזה מזיז לגרקרנץ את דמויותיו של לרסון לכאן ולשם, רוב הזמן בנפרד. הוא מוותר מראש על המתח בין סלאנדר ובלומקוויסט וממציא לסאלנדר אויבת שהיא כמעט דמות קומיקס (אם כי ייתכן שהקומיקסיות מכוונת). האם זה עובד? כן ולא. כן, כי עד נקודה מסוימת הספר מהנה מאוד, ולא, כי בסופו של דבר "הנערה ברשת העכביש" אינו ספר טוב - הוא חסר את העומק, ונדמה שגם את רמת מיומנות הכתיבה של קודמיו בסדרה (השיא השלילי הוא הנאום הארוך שנושא עורך הדין של ליסבת, ובו הוא מסביר לבלומקוויסט - ולקורא - כל מה שקרה עד אז).

שורה תחתונה: מאכזב, אבל מה זה משנה, במילא זו קריאת חובה.