אוויר פסגות לנשמה
צפייה בגרסת תלת־הממד של "אוורסט" עשויה לעודד גם מי שיגיע לאולם שפל רוח ומדוכא. סיפורה האמיתי של משלחת מטפסים נותן פרופורציות לצרות של כולנו
לעתים על המבקר לחשוף את מצב רוחו לפני שהוא עובר לתיאור החוויה הסובייקטיבית שלו. ובכן, שפל רוח הלכתי לראות את "אוורסט". הייתי זקוק לו כאוויר לנשימה. טרגדיה שבה חבורת מטפסים מסתבכת בניסיונה לכבוש את הפסגה הגבוהה בעולם היתה כל מה שהייתי זקוק לו. "בטוח שלהם
יש צרות גדולות משלי", חשבתי, והרי ידוע שהחיים הם רק עניין של פרופורציות.
"אוורסט" הוא סרטו התשיעי של הבמאי האיסלנדי בלתזאר קורמקור. קורמקור נמשך כנראה למצבים קיצוניים שבהם הטבע כופה על האדם להפעיל את כל כוחו כדי לשרוד. ב"מים עמוקים", סרטו מ־2012, הציג קורמקור את סיפורו האמיתי של ניצול יחיד מסירת דייגים שנסחף במימיה הקפואים של איסלנד. הסרט זיכה אותו במועמדות איסלנדית לאוסקר וסימן אותו כבמאי מוביל לא רק במולדתו אלא גם בהוליווד, שנתנה לו הזדמנות לביים להיט, "אקדח כפול" עם דנזל וושינגטון ומארק וולנברג.
קאסט עתיר כוכבים
באותה תנופה הוא יצא לצלם את "אוורסט" עם שני תסריטאים, שבין היתר חתומים על "גלדיאטור" (ויליאם ניקולסון) ועל "127 שעות" (סיימון בופוי), ועם קאסט עתיר כוכבים שמעליהם נישא כוכב אחד: 8,850 מטרים של הר שפסגותיו דלילות האוויר לא נועדו למין האנושי. הסרט אינו מספר על הכיבוש הראשון של ההר, במאי 1953 על ידי אדמונד הילרי מניו זילנד וטנזיג נורגיי מנפאל, אלא על הכיבושים שבאו אחריהם, והיו הרבה כאלה, שכן עם הזמן הפך הטיפוס למסחרי. קבוצות טיפוס הציעו "חבילת העפלה" בסכום סמלי של 65 אלף דולר וקבוצה כזו, שיצאה לדרכה ב־1996, עומדת במרכז הסרט.
קולנוע בתלת־ממד הומצא בדיוק לסרטים כמו "אוורסט". באחד השוטים הראשונים ממריא מסוק מקטמנדו לעבר המחנה הראשון של קבוצת הטיפוס. השיטוט בשמי נפאל, מבט העל לקטמנדו והפגישה הראשונית בין המסוק להר - כל אלה לבדם מצדיקים את הצפייה. המסוק המיניאטורי מול ההר הענק הוא משל לסרט כולו וליחסי אדם־טבע בכלל, יצורים קטנים ופטפטניים בתוך קוסמוס ענק שלעולם לא נצליח להבין, לא כל שכן לכבוש או לנצח. "בסוף תמיד ההר מנצח", כמאמר אחת הדמויות.
קשה לנחש מה מתוך הסרט צולם בלוקיישן ומה באולפן, וזה הישג כשלעצמו. הסרט ממחיש היטב את חוויית הטיפוס הכמעט בלתי אפשרית ואת עוצמתו של ההר בכל רגע נתון. כמי שסובל מפחד גבהים קל, המראות השאירו אותי דרוך לכל אורך הסרט. חיכיתי לחזור לפני הים כדי להסדיר נשימה.
תצוגת משחק מעולה
דווקא הבסיס האמיתי של הסיפור מחליש את התסריט. במצב כזה התסריטאי נאלץ לדבוק בעובדות ולהגיש את סיפורם של הניצולים והנספים בנאמנות ומתוך כבוד לזכרם, מה שלא בהכרח מתיישב עם נרטיב יעיל.
כמו שאמר עגנון, "לאמנות אסור לחקות את החיים כי היא תמיד תיכשל". ובכן, "אוורסט" לא נכשל ממש, אך היעדר חופש ההמצאה מורגש.
ברגע שהמשלחת מתפצלת למיני־משלחות הפזורות על ההר הסרט מתפזר בהתאם, והצופה נדרש לזכור מי זה באק ומי זה דאג ומה מצב הפצועים. הדבר מזכיר ישיבה בחמ"ל ומקשה לנקז את הדרמה שנבנתה עד אותו הרגע לשיא רגשי יעיל. על חולשת התסריט מפצה תצוגת משחק מעולה. ג'ייסון קלארק כראש המשלחת מבצר את מעמדו כאחד השחקנים המובילים בהוליווד ולצדו ג'ייק ג'ילנהול בתפקיד משני יפה, ג'וש ברולין, אמילי ווטסון ואחרים. מקום מיוחד נשמר ל"נשים שבבית", תפקיד שאליו לוהקו קירה נייטלי ורובין רייט, שבדקות מסך מעטות מאוד מצליחות להוכיח שוב את הקלישאה שאין תפקידים קטנים.
מצב רוחי לא השתנה בגלל הסרט, אך הזמן שביליתי בפסגה המושלגת צינן מעט את דמי החם. "אוורסט" הוא בהחלט סרט שכדאי לראות. לא יודע איך הוא נראה בדו־ממד, אך בתלת־ממד הוא בהחלט מפעים.
רגעים שנזכור ביום שאחרי
1. הסרט מבוסס בין היתר על הספר "לעבר האוויר הדליל" מאת ג'ון קראקובר2. הפסקול היפה של דריו מארינלי, שהלחין גם את "וונדטה"
3. מי שקופא מקור מרגיש בעצם בדיוק כמו מי שבוער מחום
2 תגובות לכתיבת תגובה