ביקורת סרט: עוד קצת דבש

הבמאית ננסי מאיירס היא המומחית של הוליווד ליצירת סרטים שבהם הגיבורים כבר לא צעירים - סרטי פנסיונרים, אם תרצו. היא עשתה את זה עם "באהבה אין חוקים" עם דיאן קיטון וג'ק ניקולסון וב"זה מסובך" עם מריל סטריפ, ובל נשכח את "מה נשים רוצות?" עם מל גיבסון והלן האנט שנחשב לסרט הרווחי ביותר שבוים על ידי אשה. בסרטה הנוכחי, "המתמחה", פנסיונר אלמן (רוברט דה נירו) מוצא את עצמו עובד כמתמחה המסור של מנכ"לית צעירה ושאפתנית (אן הת'אוויי) העומדת בראש מיזם של שיווק בגדים ברשת.

הפעם זו לא קומדיה רומנטית, כי במרכז הסרט לא עומד זוג ואהבתו היא לא הנושא הנידון. הסרט הוא שיר הלל למעלותיו של הגבר הקלאסי, החרוץ, המוקפד, זה שמחזיק ממחטה בכיסו למקרה שייתקל באשה שזקוקה לה. הגבר, מתברר, עדיין קיים - הוא רק כבר חצה את גיל 70. הסרט גם מייצר תחושה מעט שוביניסטית באמירה המובלעת שלו ש"כל אשה צריכה את אבא שלה לידה", המנוגדת לרוח הפמיניסטית וכיום היא כבר מכעיסה.

הת'אוויי ודה נירו ב"המתמחה". כימיה טובה בין השניים

רבים טוענים כי הופעת המשחק הטובה ביותר שדה נירו סיפק לאורך הקריירה הארוכה שלו היתה בסרטו הפחות מצליח של מרטין סקורסזה, "מלך הקומדיה", שם גילם את רופרט פפקין, אדם בודד הגר עם אמו ומוכן לעשות הכל כדי להצליח. משהו ממידותיו של פפקין, מהמימיקה ומתנועות הגוף לקח איתו דה נירו גם ל"המתמחה". הת'אוויי שמשחקת מולו תפורה לתפקיד הבוסית הצינית־אך־רגישה, והכימיה בין השניים טובה.

למרות היותו מהנה, הסרט גם מספק לא מעט רגעים שגורמים לצופה לנוע באי־נוחות בכיסאו לנוכח המתקתקות המוגזמת. עלילות המשנה חינניות אך לא מספיק מעניינות, והשיא השלילי נרשם בסצנה הקרובה לסיום, שבה מוכרע עתידה המשפחתי של הת'אוויי. חוסר ההתאמה בינה לבין אנדריאס הולמס, השחקן שמגלם את בעלה, לא נתן לסצנה "לקרות", וגם הצילום והעריכה לא עוזרים פה.

"המתמחה" שייך לז'אנר הסרטים שמטרתם לגרום לצופה להרגיש טוב, וזה אכן מה שקורה בסיומו. זה קורה כי העולם של "המתמחה" הוא עולם שבו אם אתה חרוץ ו"עושה את הדבר הנכון" - סופך להצליח. אין בעולם הזה לחץ קיומי, אין כישלון, רוע או סכנה, והדבר הכי רע שיכול לקרות למישהו הוא לשלוח בטעות הודעת טקסט לאדם הלא נכון. הלוואי שהחיים עצמם היו כמו העולם של "המתמחה".