להציל את נאס"א
"להציל את מארק וואטני", סרט החלל החדש של רידלי סקוט, יספק צפייה מהנה לחובבי הז'אנר, אך מעורבות נאס"א בהפקתו מעוררת תחושה לא נעימה של קולנוע מגויס
כשהוא היה בן 42 הוא ביים את "הנוסע השמיני", שלוש שנים מאוחר יותר את "בלייד ראנר", לפני כמה שנים את "פרומתאוס" וממרומי גיל 77 הבמאי הבריטי רידלי סקוט מוציא עכשיו את "להציל את מארק וואטני" ("איש המאדים" במקור) - ומסכם בכך 40 שנה שבהן הוא עוסק בניסיון קולנועי לדמיין או להבין את החלל והעתיד.
למעשה, סקוט הוא האיש שהמציא את החלל כמו שאנחנו מכירים אותו בקולנוע (ייתכן שמגיע לו קרדיט משותף עם סטנלי קובריק, במאי "2001: אודסיאה בחלל"), ממש כמו שגיבורו מארק וואטני (מאט דיימון) קובע בסרט כי "אני האיש ששתל את תפוח האדמה הראשון על המאדים" ו"אני טסתי במהירות הגבוהה ביותר על המאדים".
"להציל את מארק וואטני" יצא לאקרנים בתזמון מושלם, זמן קצר לאחר שנאס"א פרסמה כי התגלו מים על המאדים (לפי פרסומים שונים, סקוט עודכן על כך כמה חודשים לפני כן). העלילה ברורה כבר מהפוסטר: וואטני ננטש על המאדים בעיצומה של סערה שבה נפגע ונחשב למת. הצוות הנוטש עושה דרכו בחזרה לכדור הארץ, אך וואטני, שכאמור לא מת ונותר בודד על הכוכב השומם, מצליח בזכות היותו מדען ובוטנאי מבריק לא רק לשרוד אלא גם ליצור קשר עם נאס"א. כעת כולם מנסים לבחון דרך שתחזיר אותו לחוף מבטחים. וזה לא פשוט.
כפסע ממסע למאדים
אם ב"פרומתאוס", שרבים לא אהבו, היתה תחושה שהמסע של סקוט בחלל הוא אבסטרקטי ואסתטי בעיקרו, ב"להציל את מארק וואטני" חוזר סקוט לעסוק בבני אדם. זהו אולי אחד הסרטים האנושיים ביותר שלו, והדבר מקבל משנה תוקף מהתבוננות ברשימת השחקנים המכובדת שמופיעים פה בתפקידי משנה: ג'סיקה צסטיין, ציווטל אג'יפור, מייקל פנה, קייט מארה, ג'ף דניאלס ועוד רבים וטובים.
הסרט מבוסס על ספרו רב המכר של אנדי וויל, "איש המאדים", שנסמך על מחקר רב־שנים וניסה להיות מדויק מדעית ככל האפשר. הוא עתידני אבל מספק את התחושה שהעתיד כבר כאן, שהוא מתרחש כמעט בהווה, ושאנו נמצאים כפסע מיכולת אנושית לנסוע למאדים. אין בו ולו "קפיצה טכנולוגית" אחת שאיננו מכירים: העיצוב של החללית ושל רכבי החלל נראה אותנטי ומרהיב, והשיוט בחלל, כמו גם הריחוף האנושי בגוף החללית, נראים מציאותיים. קל לדמיין תסריט כזה קורה באמת בשנים הקרובות, וכתוביות שרצו לאורך הסרט עם ציוני המקום, שמות האנשים ותפקידיהם שיוו לו מימד של סרט המבוסס על סיפור אמיתי. הצלם הפולני דאריוס וולצקי, שצילם גם את "פרומתאוס", עושה כאן שוב עבודה מדהימה.
לתשומת לב מיוחדת ראוי הפסקול: וואטני מוצא עצמו תקוע על מאדים כשברשותו אוסף שירי דיסקו בלבד. הוא מתלונן על כך, וגם הצופה הממוצע (בהנחה שאינו מעריץ נלהב של שנות ה־70') מוצא את עצמו תוהה מה הקשר בין זה לזה. מהבחינה הזו השיר המוצדק היחיד (ויש שיאמרו - הצפוי להחריד) בפסקול הוא "Star Man" של דיוויד בואי, שיצא ב־1972, אבל קצת מוזר שסקוט לא בחר ב"אודיסיאה בחלל" או ב"האם יש חיים על המאדים", שמדברים ממש לגופו של הסיפור.
לאן נעלמה המצוקה
הסרט מתחלק בין שלושה מוקדים: האחד הוא וואטני במאדים, השני הוא צוות נאס"א על הקרקע, והשלישי הוא צוות החללית שהשאיר את וואטני על הכוכב. כל אחד מספר סיפור שונה, והחלוקה לשלושת המוקדים מאפשרת לסרט להיות קצבי ועשיר בדמויות.
על אף אורכו של הסרט (למעלה משעתיים) רק דמותו של וואטני מצליחה להתפתח, וגם זה בקושי. הסיפור של וואטני הוא עוקף־מורכבויות: אנחנו פוגשים אותו רק כשהוא עובד, חיובי וחדור מוטיבציה לנצח את מצבו הדי אומלל בעזרת המדע. ברגעי משבר הוא אולי יכול להגיד את ה־F word, אבל מעבר לכך אין לו רגעי מצוקה. מאט דיימון, אחד האנשים הרהוטים בהוליווד, מתגלה כליהוק מוצלח ונותן הופעה שקטה ויעילה בתוך הדרמה הגדולה ממילא.
סטארט־אפ מרגש
מרתק לראות בסרט את תנועת ההמון שמייצר היחיד, כשאדם אחד פותח את הלב הקולקטיבי של העולם. חבל שאין בטבע האנושי רפלקס דומה כלפי מצוקתם של המונים; בעוד האנושות יכולה להיות אדישה לאלפים שנהרגים כלאחר יד, המונים יכולים לצאת לרחובות בקריאה להצלתו של יחיד - כל עוד יהיה משולב בכך סיפור טוב.
קשה לדעת מה חלקה של נאס"א בהפקת הסרט אך קיימת תחושה שזהו סרט 'מגויס', המציג את סוכנות החלל האמריקאית כחברת הסטארט־אפ הגדולה והמרגשת בעולם. סצנות בהן צוות מרכז הבקרה משחרר אנחת רווחה, מוחא כפיים ומתחבק לנוכח ההצלחות אי־שם בחלל חוזרות על עצמן כמה וכמה פעמים, והמסר ברור: בנאס"א דואגים כל הזמן לאנשים שמסכנים את חייהם למען הקִדמה, אבל ההתקדמות היא דרך ניסוי וטעייה, שמספקים חיבוקי ניצחון וגם טרגדיות בלתי נמנעות.
לא בכדי, סצנת הסיום של הסרט היא יציאה של חללית משלחת נוספת למאדים, כי המסע של נאס"א עדיין נמשך, חרף הביקורת האומרת כי היא חור שחור הבולע מיליארדים מהתקציב השנתי.
רגעים שנזכור ביום שאחרי
1. לא רק שהוא תקוע עם פסקול דיסקו, וואטני גם צופה בסדרה "ימים מאושרים"2. כשהוא ניצל וואטני טוען שהוא לא התקלח שנה, אך כמה סצנות לפני כן הוא מתקלח
3. למרות חווית הצפיה המסחררת, ביום שאחרי לא נשאר מהסרט הרבה
6 תגובות לכתיבת תגובה