יוקרה בכוס תה

פליטת ריאליטי בטייץ ריצה מתלבטת בין סט אספרסו - 700 שקל לכוסית אחת ותחתית אחת, "מאוד מאוד שימושי", טוענת המוכרת - ובין צלחת הגשה מסדרת פלאטין - 900שקל, "פיס" לדברי המוכרת - ובסוף לוקחת את שניהם. רבע שעה לתוך הביקור בחנות הרמס החדשה בכיכר המדינה, והסטנדרטים שלי בנוגע למה יקר מדי מתכווננים לפי השעון המקומי. בסופו של דבר זו חנות לכלי בית, אבל פתאום לא נראה לי מופרך ללגום קפה מספל בעיטורי פייזלי וגימור מזהב טהור שעולה כ־900 שקל (לספל ותחתית), וגם סט של שש כפיות ב־2,800 שקל, מסדרת רויאל של Puiforcat, חברה־בת של הרמס, נראה הגיוני יחסית.

"זה לא רק למיליליון העליון", מתעקש בני מורן, שממציא מעמד חדש כדי להגדיר חלק מקהל היעד שלו; מורן הוא הבעלים של רנבי, זכיינית כלי הבית של בית האופנה הצרפתי הרמס בישראל, יחד עם אחיותיו סולאנג' הנדלר ודליה טופל. "הלקוחות של הרמס בעולם נחלקים לבתי אצולה, שמחזיקים את כל הסרוויסים של הסכו"ם והכוסות והכלים, ולקהל הרחב, שקונה פה פריט שם פריט, מתנה לחתונה או לחנוכת בית ב־2,000-1,000 שקל".

ומיהם הלקוחות בארץ?

"בעיקר צרפתים, רוסים וגרוזינים. היום יש פחות תיירות מרפא, אבל כשהיתה, הם היו באים עם האוטו והנהג הפרטי שהיה עוצר בחוץ, נכנסים וקונים בעשרות אלפי שקלים. אבל יש גם משפחות ישראליות מבוססות מאוד שהן לקוחות קבועות של המותג. ולא רק עשירים קונים, אתה יכול להיכנס לקנות צלחת ב־600 שקל ויהיה לך פריט של המותג.

"יש לנו לקוחות שקונים כל מיני מותגים, אבל השקית הכתומה של הרמס הכי נחשקת. אפשר להביא כמתנה לחנוכת בית צלחת קטנה של הרמס - כשאנשים רואים את השקית הכתומה, הם מבינים שהשקיעו בהם".

 

דווקא הגברים באים

עד היום המוצרים של הרמס ושל החברות־הבנות - כלי הקריסטל של Saint Louis (חברה שקיימת מ־1570) והסכו"ם של Puiforcat (ספקית הכלים לבתי המלוכה באירופה) - נמכרו בחנות של רנבי, שמתמחה בבדי ריפוד ובווילונות, אך כעת נפתח חלל מיוחד למוצרי הרמס בחנות הסמוכה. "אנשים שבאים לקנות הרמס רוצים יותר ספייס", מסבירה הנדלר, "הרגשנו שהגיע הזמן לפתוח להם חנות מיוחדת, כי יש למותג קהל משלו".

המצב הכלכלי מדשדש וגם הביטחוני מסלים. לא טיימינג אידיאלי למכירת מוצרי יוקרה.

"בסך הכל המצב בסדר, גם אם פחות טוב משהיה לפני עשור", מודה מורן, "יש היום מודעות גבוהה מאוד לאסתטיקה בבית, בקרב קהל מסוים זה שהבית יהיה מולבש זה מאסט".

מה הרגלי הקנייה של הקהל הזה?

"הקהל העשיר מאוד מודע למחיר, וזו גם הסיבה שאנחנו משתדלים להתקרב למחירים באירופה. אלה לקוחות שנוסעים בכל העולם ויודעים כמה המוצרים עולים בחו"ל. אז אולי אני יקר יותר ב־15%, אבל ממני מקבלים שירות ואין סכנה שדברים יישברו בדרך. במשפחות העשירות מאוד מי שבא לקנות זה דווקא הגברים. הם באים עם תמונות של מוצרים, מזמינים סטים בעשרות אלפי שקלים. לפעמים הם באים עם מעצב פנים ולפעמים בלי".

מורשת בית אבא

את רנבי הקימו ווהולה ונוריה מוסא, הוריהם של השלושה. "הם היו בעלי טעם אנין, לאבא היה כלבו יוקרתי ברחוב הראשי של טהראן", מספרת טופל. הם עלו לישראל ב־1963 ובסוף שנות השבעים החלו לייבא בדים, שמכרו מהבית ברמת גן. דור הילדים כבר פתח חנות מסודרת ברחוב הרצל ולפני שש שנים השיק חנות בוטיק בכיכר המדינה, ועכשיו הוא מוסיף את הרמס וחנות של מותג המצעים Frette.

איך הפכתם מחברה ליבוא בדים למרפדיות למלבישים של בתי האלפיון?

מורן: "היינו מגיעים לתערוכות טקסטיל ורואים מותגים שהכרנו מהבית, נגיד מצעים של פרטה. יצרנו קשר עם חברות שהתאימו לטעם שלנו והבאנו אותן".

בין השאר מייבאת החברה את מוצרי אטו ומיסוני (טקסטיל וגם רהיטים קטנים), פברז'ה (בדי קטיפה ומשי בשזירת חוטי זהב וכסף), פורנסטי (ריהוט, טקסטיל וכלי בית), ורובלי, ספקית הטקסטיל של בתי מלוכה.

יש מותגים שלא תעבדו איתם?

"ורסאצ'ה פנו אלינו באיזו תערוכה, אבל זה לא הסגנון שלנו".

כל השנים סירבה החברה להיפרד מהפורמט המשפחתי: מורן הוא היו"ר ומנכ"ל משותף עם הנדלר, טופל היא הקניינית, ילדיה ליאת ואורן אחראים על התקשורת השיווקית והפרויקטים, ושרון, בתה של הנדלר, אחראית על המחשוב והתפעול. "יש ויכוחים ביני ובין האחיות שלי, כשאני רוצה ליישם משהו והן אומרות שזה לא הזמן", אומר מורן. "התקציב לפעמים עוצר אותו", מדייקת הנדלר בחיוך. בארחות השישי, שמתקיימות תמיד במתכונת משפחתית מלאה, הם לא מדברים על עסקים. אז על מה כן? "רק על הנכדים", צוחקת טופל.