"חיכוך בין המוח והלב"

"בוא נאמר שהתחרטתי על ההחלטה לעשות את הסרט מהרגע שהתחלתי אותו. לא תיארתי לעצמי שהמסע לעשיית הסרט הזה יהיה כל כך קשה וכואב", אומרת דנאי אילון על סרטה הדוקומנטרי "פה ולא שם" (הערב ב־21:00, ערוץ 8). מה שהתחיל כסרט שמתמקד באביה, העיתונאי עמוס אילון שנפטר זמן קצר קודם לכן, עבר בהדרגה להתמקד במעבר של דנאי ומשפחתה מניו יורק לירושלים, שבה גדלה, והיה לסרט שבוחן את יחסיה עם ישראל.

סוף הסרט, אגב, נמצא מחוץ לו: אילון, בן זוגה הצרפתי, וילדיהם עזבו את ירושלים מאז וחיים כיום במונטריאול. עוד קודם לכן גם אביה ואמה, מחברת ספרי הבישול בת' אילון, עזבו את ישראל לטובת איטליה. כך, הסיפור הכל כך אישי־משפחתי, שבוחן את הקשר של הבמאית לעיר שבה גדלה, הוא גם מסמך פוליטי מעורר מחשבה.

אילון. "תחושת ההגירה לא עוברת" | צילום: פיליפ טוויטו

שאלה של מוסר

"בסופו של דבר זה סרט פרידה שלי מאבי", מסבירה אילון. "כילד הוא ברח מאוסטריה לישראל. אני נולדתי לתוך מציאות שבה הוא הציב הרבה סימני שאלה על המקום הזה, שיצרו חיכוך מתמיד בין המוח והלב. אבא היה אדם פוליטי מאוד, וכשהוא איבד תקווה וראה לאן נושבת הרוח הוא החליט לעזוב.

"אני חושבת שאי אפשר להיות בעת ובעונה אחת גם מוסרי וגם ישראלי, לא בישראליות כפי שהיא היום. יש אנשים מדהימים בארץ, עם יכולות לפרק ולראות את החיים באופן שלא פגשתי בשום מקום אחר, אבל הישראליות מחייבת אותך להיות חלק מממסד שפועל היום בדרכים לגמרי לא מוסריות. המדינה שהיתה אמורה לתת מענה לרדיפה ולחוסר האונים של העם היהודי הפכה בעצמה לגורם של רדיפת האחר, ובכך נוצר מעגל שחוזר על עצמו".

מתוך "פה ולא שם". אילון: "ירושלים כמעט בלתי אפשרית לצילום. היא יכולה להיות יפהפייה ומכוערת להחריד באותו שוט" | צילום: פיליפ טוויטו

המסך כמעט נשרף

אילון אוהבת מאוד את ירושלים ומתגעגעת אליה, ואת חוויית ההגירה היא מתארת כפצע פתוח. "עמוק בלב תמיד אהיה חלק מירושלים", היא אומרת. "כשאתה מהגר אתה מרגיש שאתה נותן לילדים שלך משהו טוב יותר, אבל זו הוויה שאתה לא יכול להשלים איתה לעולם. התחושה שאתה תכף חוזר אף פעם לא עוברת".

המטען הרגשי שקושר אותה לירושלים ניכר היטב בסרט, במבט שלה עליה: "זו עיר כמעט בלתי אפשרית לצילום. היא יכולה להיות יפהפייה ומכוערת להחריד באותו שוט. מבחינתי, כשאני מצלמת את ירושלים המסך כמעט נשרף, גם מהאור הבוהק וגם מהמשמעות של כל תמונה. אחת הבעיות הקשות בירושלים היא שקודם כל אתה נשפט לפי צבע העור, הדת והלאום. אתה בכלל לא בן אדם. אתה מחויב להשתייך למשהו".

היא למדה קולנוע בניו יורק וחיה שם עד שחזרה לירושלים. בסרטה הראשון, "השיבה", חזרה לבקר את הבית שבו גדלה עם פלסטיני שחי בו לפני משפחתה. סרטה השני, "החלטה חותכת", עסק בברית המילה, בעקבות לידת בנה. "הז'אנר של קולנוע ביוגרפי אינו חדש לי", היא אומרת, "אבל בסרט האחרון לקחתי את זה למקום הרבה יותר עמוק ואישי, וגם צילמתי אותו בעצמי. ההתמחות שלי תמיד היתה צילום, והמצלמה היא הקשר הכי חזק שלי".

יש לך עצה לבמאים דוקומנטרים שרוצים לעשות סרטים משפחתיים?

"שיראו את הסרט הזה ויבינו למה לא כדאי לעשות סרטים אישיים. גם כי קשה מאוד למכור אותם, וגם בגלל האימפקט שהם משאירים על המשפחה. כל יוצר קולנוע צריך לחשוב אם הוא רוצה להכניס מצלמה הביתה כי היא משנה את הדינמיקה, וזאת יכולה להיות חוויה הרסנית בטווח הארוך. לנו כמשפחה לקח הרבה זמן להתגבר על המסע הזה עם המצלמה".