לגור איתם
הלאה הניכור. הפתרון האדריכלי החדש לתחלואי העולם המודרני הוא קו־האוזינג - יצירת מתחמי מגורים בבעלות משותפת שמעודדים קהילתיות, חוסכים במשאבים ובעלויות ואפילו תורמים לבריאות
ד"ר מייקל לאפונד, מנהל קו־האוזינג ברלין, חברת ייעוץ בתחום הבנייה האקולוגית והקואופרטיבית, לא צריך לבזבז זמן על הדרך מהבית למשרד. מדירת ה־60 מ"ר שהוא חולק עם בת זוגו בברלין הוא יוצא למסדרון גלריה ארוך שתלוי מעל חלל רחב ידיים, הכולל סלון מרשים שנפתח למטבח ענקי עם יציאה למרפסת גדולה שמשקיפה על נהר השפרה. את המרפסת, הסלון והמטבח הוא חולק עם דייריהן של 12 דירות נוספות בגדלים משתנים, מ־25 מ”ר ועד 90 מ"ר. הירידה בגרם המדרגות הפתוח, שמכיל ווי תלייה לאופניים, מביאה אותו אל חצר פנימית שנפרשת בין שלושת הבניינים התאומים, שבאחד מהם הוא גר, ונחתמת בשפת הנהר. בעודנו יורדים באותו גרם מדרגות אנו מבחינים בשני ילדים משחקים באחת המרפסות המשותפות שכל בניין מציע לדייריו. המרפסת הזאת נפרשת על שטח כה עצום עד שכל יזם נדל"ן היה רואה בה בזבוז. אבל כאן, במתחם שפרה־פלד, היכן שרצפת המרפסת משמשת מדשאה, אזור משחקים וחדר אוכל פתוח, הדיירים — שהם גם שותפים מלאים לתכנון ובניית הפרויקט — החליטו לוותר על מטראז' פרטי תמורת מטראז' קהילתי.
לסגנון הבנייה והחיים הזה, שקונה בעשור האחרון אחיזה בכל רחבי העולם, קוראים קו־האוזינג, או דיור קואופרטיבי. לאפונד (Lafond), שבתחילת שנות ה־80 התנדב במשך חצי שנה בקיבוץ תל־יצחק, מכנה את זה "גרסה מעודנת, עכשווית ואורבנית של הקיבוץ". אבל מתחם שפרה־פלד רחוק מלהיות קיבוץ, והוא יותר כמו הבניין שרבים מאיתנו היו רוצים לחיות בו.
כשאנחנו חוצים את החצר אל המשרד של לאפונד, ששוכן בבניין המקביל בקומת הקרקע, אנחנו חולפים על פני פעוטון שמשרת חלק מ־40 הילדים שגרים בשפרה־פלד, אבל לא רק אותם. בצמידות לגן יש משרד קטן של מהנדסי תוכנה, גלריה, ועוד כמה חללים שמושכרים לעצמאים ולחברות קטנות. בקצה קומת הקרקע, בחלק שפונה לנהר, סדנת חיתוך דיגיטלי של עץ מאכלסת חלל גדול. כרגע עסוקים שם בחיתוך החלקים למבנה התאספות מרכזי שישרת את 130 הדיירים המתגוררים בקומפלקס. החצר עמוסה במכלים וערוגות שבהם גדלים פירות וירקות, ועל קירות המבנה יש כבר הכנה לגן אנכי שיעטוף ויבודד בעתיד את הבתים ויספק עוד אוכל טרי.
לאפונד מדליק את האורות במשרד, שאת האנרגיה להם מספקים התאים הסולאריים שניצבים על גגות המתחם. מישהו מסדנת העץ קופץ לומר שלום לפני שהוא נכנס לאחת מהמכוניות שהקהילה חולקת. במקביל, החצר הפנימית מתמלאת ילדים ומבוגרים שמתיישבים בשעת אחר צהריים קיצית למפגש שכנים ספונטני. כאן כולם מכירים את כולם, כמובן; אפילו שתי משפחות הפליטים שקלטה הקהילה כבר התערו בה. ויש לא מעט חיבה בין הדיירים.
לאפונד, שמחזיק בדוקטורט בארכיטקטורה ופיתוח עירוני, הוא האב הרוחני של השפרה־פלד ושל כמה פרויקטים דומים בברלין ובעולם. את הפרויקט הזה, בן טיפוחיו שבו הוא מתגורר, הוא הגה ב־2007 עם קבוצה של 15 חברים. אחרי שנים של תכנון ופיתוח הם בנו את המתחם, שמשתרע על מגרש של 7,000 מ"ר ונושק לנהר — פנינת נדל"ן בוהקת שסביבה נבנים כיום המבנים היקרים ביותר בעיר. החבורה רכשה אותה ב־2007, לפני הבום הנדל"ני. על המגרש הזה הוקמו 6,500 מ"ר של מגורים ועוד 1,000 מ"ר מסחריים, במחיר של 2,100 יורו למ"ר — לא זול, אבל בהתחשב בעובדה שכיום המחירים באזור נאמדים בלפחות 4,000 יורו למ"ר, מדובר במציאה. במרוצת שנה וחצי הגיע המתחם ל־100% תפוסה, עם רשימת ממתינים, והפך להיות אחד הפרויקטים המדוברים בעיר.
לבנות עם השכנים בית
"יש הרבה סיבות טובות לכך שפרויקטים כמו השפרה־פלד מעוררים עניין עצום", אומר הארכיטקט צ'ארלס דוּרֵט (Durrett) ל"מגזין כלכליסט". "מה שקורה היום, ולצערי התרגלנו אליו, הוא שהשכונות שאנחנו בונים הן לא יותר מנדל"ן: אמצעי לעשות כמה שיותר כסף, כמה שיותר מהר. התכנון שלהן לא לוקח בחשבון את הצרכים החברתיים של האנשים; הוא מרחיק אותנו זה מזה על מזבח הפרטיות. אנחנו צריכים לבנות יותר פרויקטים של מגורים קואופרטיביים שבהם הארכיטקטורה והתכנון מעודדים תרבות מפגש, קהילה ושיתוף. יש לכך אינספור יתרונות, ממחיר זול יותר ועד בריאות".
איך זה בא לידי ביטוי במחיר, למשל?
"פרויקטים כאלה כמעט תמיד מתחילים בקבוצת אנשים שרוצים לבנות יחד ולגור יחד במודל מעט שונה מהמקובל. דרגת השיתוף והקהילתיות תלויה באנשים עצמם ובהחלטות שהם מקבלים, אבל בכל מקרה נוצרת מעין קבוצת קנייה שחותכת את המתווכים, הקבלנים, אנשי האמצע ומפתחי הנדל"ן. מניסיוני זה יכול להוזיל פרויקטים ב־25%. צריך גם לזכור שאם, למשל, קואופרטיב המגורים בונה חלל משותף שמכיל גם חדרי אירוח משותפים, אז אפשר להוציא מתוכנית הדירה את חדר האורחים.
"והחיסכון הזה תקף לעוד עשרות אלמנטים משותפים: למשל מכבסה קואופרטיבית, בריכה משותפת במקום פרטית, מגרש משחקים. בחלק מהפרויקטים שלנו אנשים מחזיקים מטבח פרטי, בחלק הם משתמשים במטבח משותף ובחלק בשניהם. מערכות חימום וקירור מרכזיות מתקדמות הן חיסכון עצום בעלויות רכישה ותפעול, לעומת הצורך של כל בית או דירה להתקין אמצעי חימום וקירור משלו. גם במערך תאים סולאריים או טורבינת רוח קהילתיים לעומת פרטיים החיסכון הוא עצום. וצריך לזכור שברבים מהפרויקטים האלה חברי הקבוצה לוקחים חלק בתהליך הבנייה, וגם זה חותך בהוצאות".
דורט, שמשרד הארכיטקטים שלו, מקאמאנט־דורט, מתמחה בבניית ופיתוח פרויקטים של דיור קואופרטיבי, כבר הספיק מאז 1987 לבנות ולקחת חלק בפיתוחן של כ־50 קהילות כאלה ברחבי ארצות הברית. ב־1988 זכו הוא ומשרדו להכרה לאומית כשהציגו לאמריקאים באמצעות הספר "Cohousing: A Contemporary Approach to Housing Ourselves" את האופציה להקים מגורים חברתיים ושיתופיים. בשנת 2011 ספר נוסף שכתב, "Creating Cohousing: Building Sustainable Communities", זכה להתעניינות עצומה נוכח המשבר הכלכלי והנדל"ני שפקד את ארצות הברית בשנים האחרונות. במהלך הקריירה שלו הוא זכה בעשרות פרסים על תכנונים סביבתיים, חברתיים וברי השגה מגופים כמו האו"ם, משרד השיכון האמריקאי, המכון הלאומי לארכיטקטורה ואגודת הבנאים האמריקאית. העבודה שלו ושל אשתו קת'רין הוצגה בעיתונים "טיים" ו"ניו יורק טיימס" ובמאות פרסומים אחרים.
המפגש הראשון שלו עם דיור קואופרטיבי התרחש ב־1980 בעת לימודי הארכיטקטורה באוניברסיטת קופנהגן. "ההתנסות לא התרחשה בלימודים עצמם, אלא בדרך לאוניברסיטה", משחזר דורט. "בכל יום עברתי על פני שכונה קטנה שבה ראיתי אנשים יושבים יחד על מרפסות משותפות, סועדים יחד, עוצרים בשבילים כדי לשוחח. בהמשך הדרך ללימודים עברתי גם על פני בניין מגורים מרובה דירות, מהסוג הנפוץ בכל העולם, ושם הדברים נראים אחרת לחלוטין, כמו מדבר חברתי. בכל שנות לימודיי לא ראיתי שם אף לא פעם אחת את השכנים עוצרים לדבר עם שכנים אחרים. יום אחד עצרתי בשכונה התוססת ושאלתי מישהי 'מה קורה פה?'. וזה היה המפגש הראשון שלי עם מגורים קואופרטיביים. דרכו למדתי שצורת המגורים הזאת יוצרת שכונה, או בניין, או קהילה, שבהם אנשים מכירים אחד את השני היטב, אכפת להם זה מזה, והם מייצרים רשת של תמיכה חברתית למשך כל חייהם. ומתברר שקהילות מגורים כאלה אנשים כמעט לעולם לא עוזבים, ואם הם כן עוזבים, זה בגלל אילוצים חיצוניים. אנשים שנוטלים חלק בקהילות מגורים כאלה פשוט מתמכרים לחוויה החברתית ולאיכות החיים הגבוהה שהן מספקות".
תגובת נגד לניכור חברתי
על פי דורט, לאפונד ומומחים אחרים שאיתם דיברנו לצורך הכתבה, דיור קואופרטיבי מספק מענה ללא מעט תחלואים של החברה המודרנית, מעין תגובת נגד הולכת וגדלה לאורח החיים המנוכר שלנו. הנתונים שנאספים בהדרגה מרחבי העולם מצביעים על התרחבות הניכור והבדידות ועל ההשפעות מרחיקות הלכת שלהם על איכות החיים — ובראשם הבריאות שלנו. רשת הדיור הקואופרטיבי הבריטית (UK Cohousing Network), ארגון הגג של קהילות הקו־האוזינג בממלכה המאוחדת, אספה נתונים על בידוד חברתי והשלכותיו: על פי נתוניה, אחד מתוך שלושה אנשים בבריטניה חי לבד ו־50% מהבריטים לא מכירים את השכנים שלהם; בברלין, שהיא עיר של רווקים ורווקות, מעל ל־50% מהאנשים מתגוררים בגפם. המחקר של רשת הדיור הקואופרטיבי העלה כי חיים לבד מעלים את הסיכוי ללקות בדיכאון ב־80% בקרב אנשים בקבוצת גיל עבודה. על פי מחקר אחר, לבידוד חברתי יש אפקט בריאותי המקביל לעישון של 15 סיגריות ליום. בידוד גם מגדיל את הסיכויים לדמנציה ולהתקף לב, וסיכוי ההישרדות מהתקף לב אצל אלו שחיים בגפם נמוך פי שלושה מאשר אצל משפחות או זוגות.
חלק עצום מהבדידות החברתית בא לידי ביטוי בגיל הזהב. 76% מבני 65 ומעלה חוששים להיהפך לנטל על צאצאיהם. 33% מהצאצאים הללו חוששים שהוריהם הקשישים בודדים. הפתרון הוא כמובן קירבה: אחד מתוך חמישה בריטים היה רוצה שילדיו יתגוררו בסמיכות אליו. במקום זאת, קשישים בריטים פונים לטלוויזיה: 5 מיליון מהם מצהירים כי היא בת הלוויה העיקרית שלהם. דבר דומה מתרחש בעשורים האחרונים גם בקרב ילדים וצעירים, שנוטים לסבול מבידוד חברתי, להסתגר בחדרם ולתקשר באמצעות טכנולוגיה במקום בעולם האמיתי. קהילה תומכת ובטוחה היא כנראה הפתרון היסודי ביותר להתמודד עם ניכור בעולם המודרני.
"כמעט כל פרויקט כזה מתחיל עם האנשים שמקימים אותו, שמחפשים לחיות בסביבה קהילתית שבה הם יודעים שהילדים שלהם בטוחים כשהם משחקים בחוץ וברחובות השכונה", אומר דורט (שגם הוא, כמובן, דייר בשכונה קואופרטיבית). "זה תמיד מתחיל ונגמר עם אנשים, כי הם מוקד התפיסה הזאת. הארכיטקטורה מממשת את הרצונות שלהם. הקבוצות האלה הן לרוב מאוד הטרוגניות, יש בהן קשישים, צעירים, משפחות, רווקים — אבל לכל הערבוב החברתי הזה יש הרבה מאוד קווי דמיון. למשל, בכל אחד מהפרויקטים שליוויתי אנשים לא רצו חניות פרטיות. המכוניות תמיד נשארו מחוץ לשכונה, כשהדגש הוא על מגורים שהם נטולי תנועת מכוניות. זו רק דוגמה אחת לביטוי התפיסה המשותפת, אבל מה שמאחד את האנשים שמקימים פרויקטים כאלה וגרים בהם הוא הרצון להרחיב את יכולת הבחירה שלהם בין קהילה לפרטיות. הם יוצרים את האופציה למצוא את האיזון הנכון ולבחור כיצד לממש אותו בחיי היומיום. ומה קורה בשאר שכונות המגורים בעולם? הבחירה היא בין יותר פרטיות לעוד יותר פרטיות. האופציה של הקהילה היא לא על השולחן".
כמה יפה פורח הלילך
אחת מקהילות המגורים הקואופרטיביים שקיבלה בשנים האחרונות חשיפה אדירה היא ליילאק (Lilac) הבריטית שבעיר לידס. המטרות השאפתניות שלה היו ליצור לא רק קהילה וקואופרטיב, אלא גם להתמודד באופן עמוק עם שאלות של מחיר, אתגרים סביבתיים והאופן שבו מקומיים משפיעים על כלכלה מקומית.
לא לחינם זכתה קהילת ליילאק ברשימת פרסים מכובדת, ובראשם "פרס הדיור בר־הקיימא הבריטי" ל־2014: קירות הקש של המבנים שלה מבודדים מפני הקור והחום במידה יוצא דופן, אפילו בבריטניה הקרה, והקהילה מטפלת במי השופכין שלה בעצמה ומטהרת אותם בלי להעמיס על המערכת העירונית. נוסף על כך, המודל השיתופי של הבעלות בליילאק מאפשר לכלול בפרויקט גם אנשים שלא תיארו לעצמם שיוכלו לרכוש בית: ההסכם בין החברים קובע כי כל משק בית ישלם 35% מהכנסתו הפנויה תמורת המשכנתא שנטל הפרויקט. צריך לזכור שההכנסה הפנויה של משק הבית מחושבת לאחר שזה שילם על כל השירותים שהקהילה מציעה: תחבורה, אנרגיה ועוד. ליילאק, אגב, הוא לא רק שמו של פרח הלילך, אלא גם ראשי תיבות של "קהילה בת־השגה לחיים אקולוגיים" (Low Impact Living Affordable Community).
"זה לקח לנו הרבה זמן להקים את ליילאק", מודה פול צ'טרטון (Chatterton) מהקהילה, שהוא גם פרופסור במחלקת הגיאוגרפיה של אוניברסיטת לידס, המתמחה בפיתוח עירוני. "אבל כשאתה מעורב לעומק בתהליך ההקמה, ואתה עושה את זה עם קבוצת אנשים — צעירים, משפחות, ילדים ופנסיונרים — אתה עובר תהליך אדיר של היקשרות לחברים האחרים. האנשים האלה, שאתה עמל איתם שעות באסיפות שנמשכות אל תוך הלילה כשהם רצים במקביל לחמם בקבוקים לתינוקות, הם גם אותם האנשים שאיתם אתה בונה את מערכות הקיר של הבתים המוכנים־מראש שתכננו. הם גם אותם האנשים שאיתם אתה מבשל פעמיים בשבוע וחולק איתם את הרכב.
"בהדרגה נוצר קשר אמיץ בין החברים בקהילה: אותם תינוקות כבר הספיקו בינתיים לגדול ולהיהפך לילדים שיש לך מחויבות לביטחונם ולרווחתם. ההורים כאן יודעים שאין להם בעיה לתת לילדים להתרוצץ בחוץ, כי תמיד יש מבוגר שפוקח עין. הפנסיונרים שלנו גם יודעים שתמיד יש מי שידאג להם, והם דואגים לנו בתמורה. אנחנו קהילה של זרים שנפגשו סביב רעיון של מגורים והפכו שכנות מנומנמת לקשר אמיץ וחם. זה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי".
אחד היועצים שליוו את ליילאק הוא ווינפריד הארטל (Härtel), שותפו של לאפונד מברלין. "ליילאק הוא באמת פרויקט מיוחד, ואנחנו רוצים לראות עוד הרבה כאלה", אומר הארטל ל"מגזין כלכליסט". "אנחנו רואים יותר ויותר פרויקטים של מגורים קואופרטיביים שמחזיקים גם במשנה אקולוגית. זה הגיוני, כי זה חוסך לדיירים הרבה עלויות כשמייצרים חשמל יחד או משתמשים בטכנולוגיות של חימום מרכזי יעיל, או בשיתוף מכוניות. בליילאק למשל, 20 משקי בית חולקים עשר מכוניות. אפשר לחסוך כך לא מעט כסף בחיי היומיום. בפרויקטים שלנו בברלין אנשים חולקים אזור משותף לכביסה, כך שלא צריך מכונת כביסה ומייבש בכל בית; הם חולקים כלי עבודה, כך שלא צריך 20 מקדחות ופטישים אלא חמישה. הרבה כסף נחסך באופן הזה.
"בליילאק החליטו גם להקדיש שטח נרחב מהמגרש לגידול מזון, וזה מספק את רוב הירקות והפירות שהדיירים צורכים בקיץ. גם כאן מדובר בחיסכון אמיתי של כסף וטביעת רגל אקולוגית. בעבודה משתתפים לא מעט קשישים וילדים. זה יוצר קשר מאוד מיוחד בין שלושה דורות, שתורם רבות לכל הצדדים. בסיום העבודה הם משתכשכים בבריכה של הקומפלקס, ובחורף, כשהיא קופאת, הם מחליקים עליה".
הסוד והחיסכון של גיל הזהב
לחיים בקהילות האלה יש עוד היבט מרתק, והוא הפוטנציאל שלהם להתמודד עם אחד האתגרים הגדולים ביותר שניצבים בפני החברה המערבית: הזדקנות האוכלוסייה. עם השנים גילו את מודל המגורים הזה לא מעט פנסיונרים שהקימו קהילות מגורים קואופרטיביות משלהם. אירופה, שמובילה ביתרון עצום על ארצות הברית במספר קהילות המגורים הקואופרטיביים, עדיין לא אימצה את הרעיון הזה, אבל בארצות הברית הוא תופס תאוצה מדהימה.
"רובם המוחלט של הפרויקטים שלי מהשנים האחרונות הם קהילות קואופרטיביות למען גיל הזהב", אומר דורט. "הקהילות האלה שונות באופן רדיקלי מבתי אבות. בהיבט של איכות החיים, הן מציעות הרבה יותר מאשר בתי אבות — בעיקר כיוון שהאוכלוסייה עצמה קובעת את סדר היום, תחומי העניין, הפעילויות וכולי. אבל יש גם ביטוי לחיסכון פיננסי: קהילות כאלה יוצרות חיסכון עצום בכסף בהשוואה למערכות הקונבנציונליות שלנו להתמודדות עם זקנה. כך, למשל, מצא מחקר עדכני שיותר מ־40% מהקשישים שחיים בקהילה טיפולית מוגנת הגיעו לשם מסביבה אחרת. לעומת זאת, אנשים בגיל הזהב מעוניינים כיום להקים קהילות לחיים משותפים עם חברים דווקא באזור שבו הם חיו ושאותו הם מכירים.
"אבל אולי הטיעון הטוב ביותר הוא העלויות. טיפול באוכלוסייה מזדקנת הוא העלות הגדולה ביותר של הממשל הפדרלי. הנתונים מראים שבעוד שני עשורים נוציא 3 טריליון דולר על טיפול באוכלוסייה מזדקנת, ובכלכלה שמייצרת 13 טריליון דולר, זה פשוט לא משהו שמתאזן מבחינת המספרים".
ואיך החיסכון מתבטא בקהילות קואופרטיביות?
"הביטוי הוא מוחשי ביותר. בדיור מוגן איכותי ממוצע יש 50 חדרים וצוות של 30 עובדים שמספק שירותים. אבל אם תבוא לקהילת גיל הזהב השיתופית שבנינו כאן בנוואדה, תראה 30 בתים עם אפס מטפלים: הדיירים עצמם מטפלים האחד בשני.
"או קח לדוגמה את הנתון של 'ארוחות על גלגלים' (Meals on Wheels), תוכניות מקומיות שמספקות אוכל לנזקקים או למתקשים מדי יום ביומו. בשנה החולפת, מפעילי התוכניות האלה בארצות הברית נסעו יותר מ־8 מיליון ק"מ כדי לספק ארוחות לקשישים, מה שלחלוטין לא קורה בדיור קואופרטיבי כי חלק מהדיירים מבשלים לאלה שלא יכולים.
"לפני כמה ימים היתה לי שיחה עם אחד הדיירים החדשים בקומפלקס שבנינו כאן. הוא סיפר לי שלפני שעבר לקהילה הוא צרך בכל חודש חמישה מכלי דלק כדי לענות על הצרכים שלו; עכשיו הוא זקוק רק למכל אחד. וזאת הסיבה שבגללה אנחנו צופים שהמודל הזה יקנה לו אחיזה גדולה בקרב גיל הזהב, אבל בינתיים הוא מוכיח את עצמו בשביל כולם. אתה לא צריך להיות מבוגר כדי ליהנות מהיתרונות שהוא מספק".
6 תגובות לכתיבת תגובה