והעץ היה מאושר

87 שנה עמד "העץ הקדוש" בחצר וילה לה־לאק, על שפת אגם ז'נבה השקט. עץ הפאולוניה שהאדריכל השוויצרי לה־קורבוזייה נטע במו ידיו ב־1925 בחצר הבית שתכנן עבור הוריו, לבלב עוד 46 שנה אחרי שהאדריכל עצמו הלך לעולמו, והצל על "החדר הירוק" — חצר צנועה עם שולחן מתכת ושני ספסלים תואמים הצופים אל נופו עוצר הנשימה של האגם מבעד ל"חלון" בגדר האבן.

אבל לפני ארבע שנים חלה העץ רחב הצמרת הזה: פטריות חדרו לענפיו ואיכלו חלקים נרחבים מגזעו, וכל המאמצים לרפא אותו עלו בתוהו. לא נותרה ברירה אלא לעקור את הזקן המיתולוגי. זה היה אמור להיות סוף דרכו של עץ הפאולוניה הזה — אבל לפטריק מוֹזֵר, האוצֵר של הווילה ומנהלה האמנותי, היה רעיון אחר.

כדי להבין את הסיפור הזה נחזור לרגע 92 שנה לאחור. כשנבנתה, ב־1923–1924, וילה לה־לאק ("וילת האגם", בצרפתית) נהנתה מפרטיות מלאה, בהיותה רחוקה דיה מהעיירה הסמוכה קורסו. היא היתה הבית הפרטי הראשון שתכננו לה־קורבוזייה ושותפו פייר ז'אנרה (שהיה גם בן דודו) במסגרת הפירמה המשותפת שלהם; בנייתה סללה את הדרך לאחותה המפורסמת, וילה סבואה, וליתר הבתים הפרטיים שתכננו השניים עד 1940. הווילה הצנועה אמנם לא זכתה בתהילה כמו אלו שבאו אחריה, אבל זה לא מפריע לאוהדיו המושבעים של לה־קורבוזייה, הפוקדים אותה מכל רחבי העולם.

תכנון הווילה כלל שלושה מחמשת עקרונות האדריכלות המודרנית על פי לה־קורבוזייה: הבית מתוכנן כחלל פתוח, חלונות הסרט נמתחים כקו אופקי רצוף, והגג הוא משטח מֵצֵל למרחב הקרקעי הזורם. "וילה לה־לאק היתה המעבדה לרעיונותיו המודרניים של לה־קורבוזייה", סיפר לי מוֹזר בראיון בסלונה דל מובילה. "עד 1951 הוא היה מגיע אליה באופן קבוע כדי לדייק את התכנון, להוסיף לבית שיפורים שונים ולערוך בו מיני־ניסויים, למשל בצבע".

את הפאולוניה, אחד העצים מהירי הגדילה בעולם שהגיע למערב מסין, נטע לה־קורבוזייה שנה לאחר סיום בניית הווילה. הוא התעקש לנטוע ספציפית את העץ הזה, המשיר עליו בחורף, ובלבלובו הוא נעמס אשכולות פרחים ורודים־לבנים ועלים גדולי ממדים. "יש בידנו מכתבים שבהם הוצעו ללה־קורבוזייה עצים שונים, אבל הוא עמד על שלו: רק פאולוניה, לא שום עץ אחר", מספר מוזר. "במכתבים הוא הדגיש שהוא רוצה את הפרחים הגדולים של הפאולוניה, שמלבלבים בסוף מאי. לה־קורבוזייה הקיף את הווילה בעצים שכל אחד מהם פורח בזמן אחר בשנה: ליד הפאולוניה, למשל, הוא נטע דובדבן, שפורח ביוני. כך יש רצף של לבלוב ופריחה במשך כל השנה. לעיקרון הזה היתה חשיבות גדולה עבורו".

הוריו של לה־קורבוזייה עברו לביתם החדש ב־1924. שנה מאוחר יותר נפטר האב, ז'ורז'. האם, מארי־שארלוט, המשיכה להתגורר בווילה עד שנתה ה־100. עם מותה ב־1960 (חמש שנים לפני לה־קורבוזייה עצמו) נכנס לבית האח, המוזיקאי אלבר ז'אנרה, ועם פטירתו ב־1973 עבר הבית לקרן לה־קורבוזייה שייסד האדריכל עוד בחייו. ב־1984 נפתחה הווילה לציבור, ולפני חמש שנים היתה למוזיאון המנציח את פועלם של לה־קורבוזייה ואחיו המוזיקאי.

ב־2012, כשהווילה עברה שימור, התגלה כי העץ שבחצרה חולה. משהתברר כי אי אפשר להצילו וכי יש לעקור אותו, ביקש מוזר להמשיך את שושלת העץ המעטיר. 50 ענפים צעירים שלו נגזמו ונשתלו בקרקע, "אבל אביב 2013 היה גשום במיוחד", מספר מוזר, "והענפים הרכים נרקבו כולם מבלי שהצמיחו שורשים". זרעים ששמר מוזר פוזרו בחמישה מקומות שונים בצרפת ובשוויץ, נשתלו, והכזיבו גם הם. בנובמבר הובא לווילה עץ פאולוניה צעיר וניטע במקום העץ העקור.

אבל אז, במרץ 2014, גילה מוזר ענפים מבצבצים מגדר הקיר של הווילה. "אלו היו ענפי פאולוניה צעירים, שנבטו מאחד הזרעים שנפל מהעץ המקורי. הזזנו את האבנים בזהירות, הוצאנו את העץ הצעיר ונטענו אותו במכל שתילה, כדי שיתפתח בבטחה. כאשר יגדל קצת נחליף בין העצים, ואת העץ הנוכחי נעביר למקום אחר — אולי לחצר של וילה לה־רוש בפריז, שם שוכנים משרדי קרן לה־קורבוזייה".

אבל נוסף על מהלך השימור, למוֹזר היה עוד רעיון מבריק להמשך מורשת הפאולוניה: להשתמש בעץ העקור כחומר גלם ליצירת חפץ שיהיה מעין זיכרון, מחווה לעץ ולמשמעות העמוקה שנשא עבור האדריכל. הוא יצר קשר עם חברת הרהיטים האיטלקית קסינה (Cassina), בעלת הזכויות על ייצור הרהיטים של לה־קורבוזייה, שציינה השנה הן 50 שנה למותו של האדריכל והן יובל לאוסף LC (המשותף ללה־קורבוזייה, לז'אנרה ולשרלוט פריאן, גם היא אדריכלית ומעצבת צרפתית).

קסינה התגייסה והעבירה את העץ העקור לסדנת הנגרות שלה בפרברי מילאנו, ובתמיכת קרן לה־קורבוזייה היא פנתה למעצב הספרדי המוערך חיימה חיון (שתערוכה שלו תוצג בחודש הבא במוזיאון העיצוב בחולון), וביקשה שיעצב מחלקיו הבריאים של העץ סדרת אקססוריז. לה־קורבוזייה נודע ברהיטים ניסיוניים שעיצב מצינורות מתכת, מודים בקסינה, אבל גם לעץ היה תפקיד משמעותי בבגרותו האמנותית, עת גילה מחדש את הטבע.

וכך, במסגרת שבוע העיצוב במילאנו באפריל האחרון, קסינה השיקה סדרה מוגבלת של שלושה אובייקטים פואטיים שעיצב חיון: "הציפור", פסל המשמש מחזיק מכתבים; "השובך", אובייקט לשמירת חפצים קטנים כמו טלפון, מטבעות ומפתחות; ו"סף החלון", מדף בדמות נדנדה המעוגנת לקיר בחוטי עור. הפריטים יימכרו גם בארץ, ברשת טולמנ'ס.

"זה כבוד גדול כשמפקידים בידיך עיצוב חפץ חדש מהעץ של וילה לה־לאק כמחווה ללה־קורבוזייה", מסכם חיון. "הרהרתי ביני לבין עצמי ותהיתי מי ירגיש יותר מכל בחסרונו של עץ הפאולוניה היפהפה שעמד על שפת האגם, ומיד חשבתי על הציפורים השרות בליווי אוושת העלים המתנועעים ברוח, ועל צחוק ילדים המתנדנדים על ענפי העץ. אלו ואלו היו ההשראה לשלושת האובייקטים שעיצבתי, המבקשים להקרין משהו מהפואטיות של הטבע גם בחייהם החדשים".

 

אילן יוחסין

המעצב מקס לאמב העניק חיים חדשים לעץ של סבא שלו

 

עוד שימוש עיצובי מפתיע לעץ ותיק בעל רקע היסטורי הציג המעצב הבריטי הצעיר מקס לאמב בחודש שעבר ביריד העיצוב של לונדון. המיצב "העץ של סבא שלי", שהוצג על ידי גלריה FUMI בבית סומרסט שבבירה האנגלית, נולד בחופשות שלאמב בילה בילדותו בחווה של סבו ביורקשייר: צמוד לקוטג' של הסב עמד עץ מֵילה ענקי, שלאמב מספר שמצמרתו היה אפשר להשקיף עד לעיר יורק, במרחק 40 ק"מ.

לפני כמה שנים נשבר הענף המרכזי של העץ הזה, העץ החל להירקב ובמהרה הוחלט שיש לעקור אותו. ואז התברר ללאמב וסבו שעקירת עץ ושינועו הם פעולות יקרות ביותר, ולכן בדרך כלל העצים שהגיעו לסוף דרכם מנוסרים לבולי עץ להסקה.

לאמב החליט שלא להניח לעץ הזה לעלות בעשן, אלא להעניק לו גלגול חדש — "Afterlife", כלשונו. "רציתי לחגוג את הפוטנציאל הגלום בעץ. אבל מהי הדרך הטובה ביותר לנצל עץ מילה שלם? החלטתי לחתוך אותו במרווחים בגובה של שרפרף, כיסא ושולחן, תוך מתן כבוד למורפולוגיה הטבעית שלו. ביקשתי לעבד כל אחד מבולי העץ שהתקבלו באופן המינימלי ביותר שעדיין מאפשר להעניק להם שימוש פונקציונלי. כל אחד מהם הפך למשטח שהייעוד שלו, כמו שמכנה את זה סבי, הוא 'שימוש כללי'".

בדרך כלל, מספר לאמב, כאשר עץ נהפך לחומר גלם הוא אינו מסגיר יותר את טבעות גילו. המילה הענקי הניב 130 בולי עץ, והעיבוד המינימלי שעברו מאפשר להבחין ב־187 טבעות שנתיות — גילו של העץ שזכה "לחיים חדשים, לשימושיות חדשה ולתחילתו של סיפור חיים חדש".