שיקום הכדורגל הישראלי לא מתחיל בהגדלת מספר השחקנים הזרים

ראלף ראגניק, מנהל הכדורגל של רד בול - שחולשת על אימפריה מאוסטריה, דרך גרמניה ועד ברזיל וארה"ב, מסכם את השיפור של נבחרת גרמניה במשפט וחצי: "ב-2005 שחקני נבחרת גרמניה היו צריכים ממוצע של 2.8 שניות כדי להשתלט על הכדור ולמסור אותו. המשחק הלך לצדדים והיה איטי. ביורו 2008 השחקנים השתפרו לממוצע של 1.8 שניות בין השתלטות למסירה ובמונדיאל 2010 הממוצע ירד ל-1.1 וכיום רק הספרדים משתלטים ומשחררים את הכדור מהר יותר אבל ממש מעט מהר יותר".

זה שינוי מדהים בעשור שמסביר את הרנסנס של הכדורגל הגרמני. שינוי שמתחיל בהשקעה מאסיבית של מועדונים גרמנים במחלקות הנוער (יותר ממיליארד יורו הושקעו באקדמיות מאז 2001) והשקעה אדירה בשדרוג מערכת גילוי הכישרונות וטיפוחם על ידי ההתאחדות לכדורגל הגרמנית (השקעה שנתית של כ-120 מיליון יורו). על השינוי הזה כתבו וכותבים ספרים אבל בסופו של דבר הוא מוביל ליכולות על הדשא ולמהירות בקבלת החלטות וביצוען.

ומה קורה בישראל?

לכדורגלן הישראלי הממוצע לוקח כ-3.5 שניות בממוצע להשתלט ולשחרר. במחצית השנייה, אחרי שנגמר הכושר, זה עולה ל-5.5 שניות. זה הבדל ענק. ואם חשבתם שרק הפעולות הפשוטות יחסית של קבלה, השתלטות ומסירה נעשות באטיות, אז זה עוד כלום. על פי בדיקה של ד"ר איציק בן מלך, בליגה הישראלית שחקן ממוצע רץ 24 דקות. בגרמניה הוא רץ יותר מ־34 דקות (31% יותר). בליגה הישראלית שחקן ממוצע רץ 20 ספרינטים עד 10 מטרים, בעוד שהגרמני רץ 28 ספרינטים עד 10 מטרים (28% יותר). ובקשר לספרינטים על מרחק גדול יותר מ־10 מטרים - ובכן, בישראל השחקן הממוצע רץ 16 כאלה במשחק בעוד שבגרמניה הוא רץ 34% יותר - 24 מטר. הכוח המתפרץ של שחקן אירופי גבוה ב־24% מזה של הישראלי. וסיבולת הלב־ריאה שלו גבוהה ב־7%. שחקן אירופי מבצע בין 18 ל־20 שינויי כיוון עם הכדור - פי שניים מהישראלי.

אימון של נבחרת ישראל. איך מעלים את הרמה של השחקן הישראלי? | צילום: יובל חן

כיום יש קבוצה יישראלית עם שחקנים שמשתלטים ומשחררים מהר יותר מהממוצע, ויש לה שחקנים שרצים יותר של וזה נותן להם יתרון יחסי בליגת העל - מכבי תל אביב שמה. אבל אז היא מגיעה למשחק מול צ'לסי, דינמו קייב או פורטו, וזה לא מספיק. טקטיקה יכולה לצמצם את הפערים עד רמה מסוימת אבל כשהתחרות הראשית של הקבוצה, הלחם והחמאה כמו שנוהגים להגיד, היא כל כך דלה - היכולת לעשות את קפיצת המדרגה מול יריבות ברמה הגבוהה ביותר היא כמעט בלתי אפשרית. לא סתם בתשעה משחקי ליגת האלופות קבוצות ישראליות לא השיגו נקודות ולא כבשו. הפערים גדולים מדי.

כשמדברים על "זרים לא טובים מספיק" או הצורך בהסרת הגבלת הזרים כדי "להגביר תחרות והאיכות של הכדורגלן הישראלי", אז זה שטחי ביותר. גם אם יסירו את הגבלת הזרים לחלוטין, הבסיס של כל קבוצה יצטרך להיות ישראלי - ואם הבסיס הזה הוא איטי ולא רץ מספיק, אז גם הזרים המצוינים שיגיעו לא יעזרו. הזר שיגיע לכאן, גם במקרה שהוא איכותי ביותר, יצטרך לשחק ולהתאמן עם ישראלים. רוב השחקנים בליגה יהיו ישראלים.

כמו בכל מקום, השינוי לטווח הארוך יגיע אך ורק עם השקעה מאסיבית במחלקות הנוער. יותר מאמנים, יותר תשתיות לנוער ומדיניות נוער. 5 זרים, 7 זרים, 10 זרים, 25 זרים - זה לא ישנה הרבה. אם חינוך הכדורגל לא ישתדרג, הכדורגל כאן לא ישתדרג.

במערכת מכבי תל אביב יודעים זאת ולכן גם משקיעים יותר בנוער כיום - כולל אימונים מיוחדים לשיפור יכולות קוגנטיביות ומאמני נוער ונערים במשרה מלאה. אבל זה רק מועדון אחד. בינתיים, בשאר הליגה, מחלקות הנוער הגדולות והמכובדות סובלות ממחסור במזומנים. בבית"ר ירושלים המחלקה קורסת ורק תשלומי הורים ומאמץ הורים היא לא פושטת רגל. בהפועל תל אביב עדיין מחפשים את הידיים והרגליים, במקומות אחרים לא תמיד משלמים בזמן למאמנים, שבכל מקרה לא מקבלים שכר גבוה מספיק ויש מקומות בהן "אקדמיית הכדורגל" היא לא יותר מחוג שהורים משלמים עליו מחיר מופקע.

ידוע כי מכבי תל אביב מנסה לדחוף מהלך להגדלת מכסת הזרים לשבעה. כשהתזה היא ש"ככל שיהיו יותר זרים איכותיים, כך השחקן הישראלי ישתפר". לטווח הקצר זה אולי יסייע למכבי תל אביב להשיג נקודה או לכל הפחות שער בליגת האלופות אבל פופוליזם בצד - רק תוכנית מקיפה לשיפור הכדורגלן הישראלי תשפר את המצב של הכדורגל הישראלי. כל "שינוי" אחר לא ישנה את הדברים לעומק. גם אם הזרים שיביאו יצליחו להשיג שתיים-שלוש נקודות בליגת האלופות.