חבריאלי

מי שרוצה תמצית מזוקקת של הקלקולים בהתנהלות האימפריה שהיתה פעם אי.די.בי, מוזמן להציץ בשני דיווחים שגרתיים של חברות בקונצרן משנת 2009: במרץ אותה שנה דיווח דירקטוריון כור כי ישלם מענק של 1.8 מיליון שקל לדירקטור חיים גבריאלי "לאור תרומתו הרבה, מעורבותו הגדולה ומאמציו המיוחדים... בהסכם הרכישה של מניות קרדיט סוויס". שמונה חודשים אחר כך, בנובמבר, הודיעה אי.די.בי פתוח כי תשלם למשנה למנכ"ל החברה חיים גבריאלי מענק של 1.5 מיליון שקל, "בגין תרומתו הרבה והמיוחדת לפעילותה ולרווחיותה בכלל, ולניווטה הנכון בעת המשבר הפיננסי בפרט...". בהמשך הוסיפו הדירקטורים בגילוי לב כי "למען שלמות התמונה יצוין כי דירקטוריון החברה אישר במרץ 2009 תשלום מענקים ל... חיים גבריאלי... בסכום של 750 אלף שקל".

חיים גבריאלי ונוחי דנקנר | צילום: אוראל כהן

מה היה לנו: "מעורבות גדולה ומאמץ מיוחד" בעסקה ספקולנטית לרכישת מניות בנק שוויצרי, שהתחילה בקול תרועה רמה והסתיימה בהפסדים של מיליארדים וסחרור שאליו נגרר הקונצרן כולו. "ניווט נכון בעת המשבר הפיננסי", שזמן לא ארוך אחר כך התנגש בהר של חובות שלקונצרן אין יכולת להחזיר. התהום כבר היתה פעורה מעבר לסיבוב, אבל בפירמידה של אי.די.בי עדיין יותר מדי חברות עבדו בלעשות אותו הדבר, המנהלים המקורבים גרפו בונוסים על גבי בונוסים, הניהול הזחוח לא קרא נכון את השינויים — בארץ ובחו"ל — והקונצרן הגאה סיים בהתרסקות אפית שדרשה הסדר חוב עצום. נוחי דנקנר נושל מהשליטה, חתיכות גדולות מהאימפריה נמכרו כדי להחזיר חובות, המשקיעים איבדו חלק ניכר מהשקעתם והכוורת הקרובה נפוצה לכל עבר. ומי נשאר? חיים גבריאלי. והבונוסים.

כמו ברוס וויליס

גבריאלי היה המנהל הקרוב ביותר לדנקנר. אולי הכי קרוב שאפשר בעולם העסקים. כמעט כל מה שיש לגבריאלי ברזומה העסקי ובחשבון הבנק הוא חב לדנקנר, שאסף אותו לקונצרן בגיל 33 והפך אותו ליד ימינו ואיש סודו. גבריאלי, שינק את כוחו מהקרבה לדנקנר, טיפס בזריזות מהמטה של אי.די.בי, הפך ב־2009 למנכ"ל אי.די.בי אחזקות וב־2011 גם למנכ"ל אי.די.בי פתוח. באופן רשמי לפחות, הוא היה האיש החזק ביותר בקונצרן.

נכון, דנקנר שלט ביד רמה בכל מה שנעשה באי.די.בי. ההיסטוריה מלמדת שבכל כוורת המנהלים העצומה סביבו, שרופדה במשכורות עתק, לא נמצא ולו אמיץ אחד שיצליח להעמיד אותו מבעוד מועד על טעויותיו. קשה להאשים אותם. דנקנר בשיאו היה בעל בית רב כוח ומטיל מורא. כולם העדיפו להיות בצד שלו. בעיקר מנהליו.

אלא שזה אינו פוטר את גבריאלי מאחריות. להפך. גבריאלי היה גורם דומיננטי במוקדי ההשפעה של כמעט כל חברות הקונצרן. בדסק"ש, בשופרסל, בכור, במעריב, בוודאי בחברות־האם — פתוח ואחזקות. לכן אחת מהשתיים: או שגבריאלי היה רפיסת גומי להחלטותיו וגחמותיו של בעל הבית, ואז מעל בתפקידו כמנהל של חברות ציבוריות; או שהוא ניהל על דעת עצמו ולפי מיטב שיקוליו וכישרונו, כל הדרך לחדלות פירעון (בשנות ניהולו הפסידה אי.די.בי אחזקות קרוב ל־3 מיליארד שקל במצטבר).

לכן בסוף 2013, כשדנקנר נאלץ להיפרד סופית מאי.די.בי, היה צפוי שגבריאלי יניח את המפתחות ויתמסר לקריירה חדשה. סוג של יושרה שניתן היה לצפות לה אפילו בעולם עסקי שעכבות מוסריות אינן מאבני היסוד שלו. אבל ראו זה פלא, משתמו הקרבות המשפטיים והעשן התפזר, הגיח גבריאלי מתוך ההריסות כאילו היה ברוס וויליס החבול המגיח מחורבותיו של מגדל נקטומי, ותחת זרועו לתדהמת כולם עדיין מוחזק חי ושלם הג'וב הישן והטוב של מנכ"ל אי.די.בי. וכאילו לא היו דברים מעולם, מרגע זה ינהל גבריאלי את הקונצרן תחת בעלותם של אדוארדו אלשטיין ומוטי בן־משה, יריביו המרים של דנקנר — מי שהיה עד לפני רגע בוס נערץ ופטרון וחבר. תחילה רק עד להשלמת העסקה והתייצבות החברה, ואחר כך עד מתי שיבוא לו, כולל בונוס של שלוש משכורות (380 אלף שקל, שעליו נאלץ לוותר לבסוף) ומצנח של שש (720 אלף שקל, שייפרש בקרוב). אפשר לחזור לשגרה.

ייצוב תעשייתי

איך זה קרה? מי שפגש את גבריאלי יודע לספר בשבחו. נעים הליכות, חד מחשבה, חרוץ, ואחד שלעולם יודע מה הבוס רוצה. שם טמון יתרונו הגדול, מתת־אל של זיהוי צורך ונגיעת מלאך של יכולת למצוא חן. להתחבר. חבריאלי כזה. מי לא היה רוצה אחד כמוהו לידו? נוחי רצה, וגם אלשטיין — חידה ניהולית בפני עצמו — החליט ללכת על המוכר והנעים. עד להתייצבות וגו'.

וכך חלפו כמעט שנתיים. האם אי.די.בי גיבשה אסטרטגיה מפתיעה להיחלצות מהמצב? האם יש ודאות שהיא לא תידרדר להסדר חוב נוסף בקרוב? האם סלקום יצאה מהמשבר וחזרה להרוויח סכומי עתק? שופרסל התרחקה מסכנה של שולי רווח אפסיים? שרידי האחזקה באדמה, שהנפקתה כשלה, עוד יניבו דיבידנדים תחת השליטה הסינית? הושלמה מכירת כלל ביטוח? שאריות הקרקע בווגאס שוב בוננזה? זהו, שעוד לא. עוד לא חלפו שנתיים למען השם. ייצוב זה חתיכת תהליך.

צריך לומר, אלה היו שנתיים מאתגרות במיוחד תחת הבעלות החדשה, שהתפצלה לקרבות שליטה הזויים במיוחד בין אלשטיין ובן־משה. אבל האם מישהו יכול לזכור מהלך ניהולי מרשים של גבריאלי? אג'נדה מובהקת באחת החברות־הבנות שרשומה על שמו? בתקופת דנקנר? בתקופת אלשטיין? האם מישהו הצליח לשמוע לאורך השנים התבטאות בעלת משמעות מבעל תפקיד כה בכיר במשק, אמירה שאינה עוסקת בדרך שבה בוצעה הנפקת החברים בשלהי מלוכת דנקנר? נאדה. שקט הוא דרך.

מנהלי היס־מן

גבריאלי פורש עכשיו ולכן הוא נמצא במוקד. אבל הוא רק מקרה מייצג, גם אם מוקצן, של תסמונת מנהלי היס־מן. צעירים חרוצים ואמביציוזיים, שזוהו ונאספו בראשית דרכם על ידי פטרון רב־עוצמה וגדלו לתוך הערוגה שסימן להם, בלי לחרוג ממנה מילימטר, בלי לאתגר אותו באופן אפקטיבי, בלי לפתח אופי — אין דרך אחרת לומר את זה — ובתמורה זכו לכוח, כבוד וכסף. הרבה מהם, ולא בהכרח בסדר הזה.

נכון, יש דברים חמורים יותר. דמדומי הקריסה של חברת אחזקות — קונספט שממילא אבד עליו הכלח — אינם הדבר המסעיר ביותר כעת, כשברחובות אנשים מנהלים קרבות הישרדות קטלניים, המארג החברתי נפרם והנורמות המוסריות מקבלות טוויסט מבהיל. ובכל זאת, פרישתו המאוחרת של גבריאלי מספקת תזכורת עגומה לנורמות של עולם הניהול המקומי, לקלות שבה מנהלים כושלים מצליחים לדהור הלאה בשעה שהציבור הוא זה שמשלם בעיקר על הכישלונות שלהם.