בתוך הראש של רבין

ב־4 בנובמבר 1995 היתה מאיה ערד חיילת, ועם צאת השבת יצאה לבלות עם חברות. הן הלכו לסרט נעורים הוליוודי כלשהו, וביציאה מהקולנוע גילתה ערד שיש לה פנצ'ר. כדי להעביר את זמן החלפת הגלגל בנעימים, היא הדליקה רדיו - וגילתה שראש הממשלה נרצח.

20 שנה לאחר מכן ערד (39) היא מחזאית ודרמטורגית שהעלתה יצירות משלה ("אלוהים מחכה בתחנה", "Diamond stars") וליוותה עבודה של מחזאים ובמאים בישראל ובאירופה. לקראת 4 בנובמבר פנה אליה המנהל האמנותי של תיאטרון הבימה אילן רונן וביקש שתכתוב מחזה לציון יום השנה ה־20 לרצח רבין. מחזה של ממש - לא ערב חד־פעמי לזכרו, אלא בסיס להצגה שתשתלב ברפרטואר הקבוע ותרוץ גם אחרי יום השנה למותו.

ערד היתה צריכה לחשוב על ההצעה. "בהתחלה נרתעתי", היא אומרת, "כי אילן דיבר על הרצח עצמו, שבעיניי נהפך להיות יותר ויותר א־פוליטי עם השנים. יש נוסטלגיה סביב העניין הזה, אבל אין ממש דיון פוליטי על הסיבות שבגינן רבין נרצח ועל המורשת שלו. מצד אחד, הרגשתי שיש איזו הימנעות משיחות על השלום. מצד שני לא רציתי לכתוב על השלום, זה נראה לי כמו למכור איזה קונספט שלא קיים. רציתי לקחת את הפרויקט הזה רק אם אמצא דרך לכתוב משהו מורכב שיעורר דיון".

מימין: נחשון וקסמן בשבי ב"עשר דקות מהבית"; מאיה ערד. "יש קונפליקט בעיבוד שעושים למציאות" | צילום: ג'רארד אלון, אוראל כהן

כך הגיעה ערד לפרשת חטיפתו של החייל נחשון וקסמן, שנה לפני הרצח, וכתבה את המחזה "עשר דקות מהבית", שעולה כעת בהבימה בבימויו של שי פיטובסקי ובהשתתפות דב רייזר, נתי רביץ, ריקי בליך ועוד. "זה סיפור על רבין בסיטואציה ספציפית, שלושת הימים הדרמטיים של פרשת וקסמן.

"זה היה הרגע שבו הסכם אוסלו עמד לראשונה למבחן אמיתי. רבין ניצב במשך שלושה ימים תחת אולטימטום ולפני דילמה מנהיגותית משמעותית. הוא היה נתון ללחצים של המשפחה, של האופוזיציה, של דעת הקהל וגם שלו עצמו, של מי שהוא היה בעבר, עם מבצע אנטבה ועסקת ג'יבריל שחוזרים אליו".

הלחצים, הזיכרונות, הדמויות סביב רבין - כל אלה מופיעים על הבמה. "ראיתי את המחזה כקפסולת זמן קטנה שנפרסת למניפה היסטורית של האיש ושל המדינה, כי ההווה והעתיד מהדהדים לאורך כל הדרך ויש קפיצות קדימה ואחורה בזמן. כל התחושה היא של מעין חלל תודעתי של רבין".

המוטו שלה בכתיבה הוא "הפוליטי הוא אישי והאישי הוא פוליטי. ההפרדה ביניהם לא נכונה בעיניי. בהולנד אומרים be personal but not private ('תהיה אישי אבל לא פרטי' - מנ"ש)".

דב רייזר כרבין ב"עשר דקות מהבית". "קפסולת זמן קטנה שנפרסת למניפה היסטורית של האיש ושל המדינה" | צילום: ג'ראר אלון

"יותר מדי עיתונאית"

הערבוב במחזה בין האישי לפוליטי, בין המשפחה להנהגה, בין האחריות של המנהיג למשא האישי שהוא סוחב (כולל זיכרונות משיחה עם אמו), נרמז גם בשם, "עשר דקות מהבית" - אחרי כישלון פעולת החילוץ התברר למשפחה שכל הזמן הזה הוחזק וקסמן בביר נבאללה, רק עשר דקות מביתם בירושלים.

התחקיר של ערד לצורך כתיבת המחזה כלל קריאת חומרי ארכיון רבים וראיונות עם מקורביו של רבין. "הוצפתי במידע ואולי אפילו חציתי את הגבול, יותר מדי עיתונאית ופחות מדי מחזאית", היא צוחקת. "בעיבוד שעושים למציאות יש כל הזמן קונפליקט בין אמנות למציאות. זה מלחיץ במיוחד כאן, בארץ כל כך קטנה וכשרוב האנשים שאני כותבת עליהם עודם בחיים".

רבין לאחר חטיפת וקסמן. "דילמה מנהיגותית משמעותית" | צילום: אייל פישר

להגר ולחזור

השפה הבימתית של ערד, כמו של הבמאי פיטובסקי, נמנעת מתיאטרון ריאליסטי. יש בהצגה סצנות קונקרטיות ודמויות מן המציאות, אבל גם דמויות כמו־מיתיות, למשל אמהות שכולות המשמשות נביאות ומזהירות את רבין מפני מותו. הרצח עצמו אינו מופיע בהצגה, ורק בסופה יש סצנה אחת שעוסקת בעצרת ב־4 בנובמבר ומתארת "בחור דתי שיושב על אדנית לבנה ושותה קולה".

את לא רוצה לכתוב גם מחזות לא פוליטיים?

"אני מוצאת את עצמי מתעסקת כל הזמן בחומרים פוליטיים. המחזה הבא שלי, 'אמסטרדם - שם זמני', עוסק בישראלים באמסטרדם. נושא ההגירה מטריד אותי, ממש מעצבן אותי לחשוב שמישהו עוזב את הארץ בגלל המחיר של המילקי. חייתי ועבדתי בהולנד, וככל שהלך לי שם יותר והרגשתי שאני תוקעת שם יתד, הבנתי שאני לא שייכת וחזרתי".

אחת ולתמיד, מה יהיה עם הבלבול בינך ובין הסופרת מאיה ערד?

"קורה שמישהו מחפש את שמי בגוגל ומוצא מידע עליה ואומר לי 'לא ידעתי שאת כותבת גם ספרים'. אז אני מתקנת. חשבתי שבהזדמנות אציע לה לכתוב על זה יחד סדרה לטלוויזיה, ונוכל להכניס גם את אבישי כהן - יש שני מוזיקאי ג'ז בשם הזה ושניהם חיים בניו יורק, וגם אצלם יש קצת בעיות עם הכפילות".