צילום: עמית שעל
ההומור של ד"ר מודריק
השופט מודריק שפרש בשבוע שעבר ייזכר בשל שני זיכויים: אולמרט בפרשת החשבוניות וצ'רנוי וזאבי בפרשת בזק. האחרון הסתיים לאחר שנים, בטקס הפרישה ממש. סיום אופייני לשופט שכלום לא בוער לו
1. גודש מחמאות
למודריק מעלות רבות, אך יעילות שיפוטית אינה אחת מהן
נכחתי בלא מעט טקסי פרישה לשופטים, ואני מתקשה להיזכר בגודש כזה של מחמאות כמו שהרעיפה נשיאת המחוזי דבורה ברלינר על ראשו של סגן הנשיאה מודריק. שתיים גרמו לאחדים מהנוכחים לזוע בחוסר נחת על כיסאותיהם: "סופרמן" ו"היפראקטיבי". למודריק מעלות רבות. הוא טוב מזג ונוח לבריות, חכם ובקיא במרבית תחומי המשפט, אבל יש לו חיסרון אחד בולט — הוא אחד השופטים האטיים ביותר במערכת.
אחת הסיבות, הסביר לי קולגה, היא ההתפרסות על תחומים רבים מדי. סיבה נוספת היא נכונותו להתנדב לכל משימה מינהלית. עוד סיבה היא שלמרות הפיגורים, הוא לא משך את ידו מהוראה באקדמיה ומתפקידים כדיין בהתאחדות לכדורגל. מודריק חובב כדורגל. "הגעתי פעם למשחק וחיפשתי מקום ישיבה, ואז שמעתי צעקה: 'כבודו, יש כאן מקום!'. זה היה בן אדם ששלחתי לכלא לכמה שנים טובות. לפי החשבון שלי הוא עדיין היה צריך לשבת".
2. לא נגמל מהארכנות
אצל אולמרט וזאבי־צ'רנוי העדיף את גרסת הנאשמים
מודריק מתנהל במין שלווה אינסופית. גם כתיבתו לוקה בארכנות יתר, ואותה דווקא הזכיר בדברי הפרידה שנשא. "בהארכת המעצר הראשונה שלי הכתבתי החלטה בערך במילים האלה: 'לאחר שקלא וטריא, ולאחר שעיינתי בחומר הראיות מכאן ומכאן, אני סבור שיש להותירו מאחורי סורג ובריח'. ואז קם שוטר הליווי ושאל: 'כבודו, אתה עוצר אותו או לא?!".
מודריק משוכנע שנגמל מהכתיבה הזאת. פסק הדין האחרון, זיכוי זאבי וצ'רנוי 11 שנה לאחר הגשת כתב האישום, ומבחינה זו אין מתאים ממנו למעמד הפרידה, מעיד שמודריק לא ממש נגמל. במקום שנדרש להסביר את מהות ההסכמה בין זאבי לצ'רנוי למינוי דירקטור, הוא הרחיק עד חוק יסוד: הצבא, כדי להקביל לסמכות שר הביטחון והממשלה במינוי רמטכ"ל. וזה הזמן להזכיר: מודריק היה סנגור צבאי ראשי, תלמידו של הפצ"ר מאיר שמגר, ובגמלאות הוא מתעתד לכתוב ספר על דיני צבא.
3. קמצא ובר קמצא
ו־20 שנה לרצח, ראוי לזכור מה כתב מודריק על יגאל עמיר
מודריק ייזכר במיוחד בזכות שני פסקי דין. הראשון הוא זיכויו של אהוד אולמרט מדיווח כוזב למבקר המדינה. יש דמיון מסוים בין הזיכוי ההוא לנוכחי — קבלת גרסתו של הנאשם והעדפתה על כתב האישום; והשני הוא חברותו בהרכב שהרשיע את יגאל עמיר ברצח יצחק רבין לצדם של אדמונד לוי ז"ל וסביונה רוטלוי. ביום השנה לרצח, ולנוכח הרוח הרעה העוברת על הדמוקרטיה הישראלית, ראוי להיזכר בדברים היפים שהוא כתב אז: "שלוש יריות האקדח שנורו מאקדחו של הנאשם כוונו אל יצחק רבין כמשל, כמי שמחזיק בידיו את שרביט ההנהגה של מדינת ישראל במתכונתה ובצלם משטרה הנוהג. היריות הללו, כשם שנתכוונו לרוצחו נפש, הן גם כוונו להמיט חורבן על המדינה כולה. מגמת פני הרוצח היתה להשמיט את הבסיס מתחת לפני המשטר במדינת ישראל, לזרוע שטנה ושנאה ולגרום לפירוד לבבות. לדידו לו תהי יד איש באחיו והוא במעשיו ראש ודוגמה לכך. קמצא מזה ובר קמצא מזה עד שתיחרב ירושלים. על כן כמדומה, באו הנרות באלפיהם לא רק לשם עילוי הנשמה וזכרה, אלא גם כדי להאיר את חשכת הצלמוות שהרצח הזה ביקש להשרות".
תגובה אחת לכתיבת תגובה