דווקא יש אלטרנטיבה: לממשלה הוצג מתווה גז חלופי, שכלל לא נידון

ראש הממשלה בנימין נתניהו צפוי ליטול לעצמו את סמכותו של שר הכלכלה אריה דרעי לעקוף את הממונה על הגבלים עסקיים, כדי לשוב ולקדם את אישור מתווה הגז הממשלתי. אבל בעוד הטענה שלו - וגם של דרעי - היא שאין חלופה למתווה, מתברר שדווקא הוצגה בפניו אחת כזאת, רצינית ומסודרת.

בחודש יולי האחרון השר להגנת הסביבה אבי גבאי מכולנו הציג בפני ראש הממשלה ומנכ"ל משרדו אלי גרונר מודל אלטרנטיבי לזה של הצוות הממשלתי שגיבש את מתווה הגז. זה היה זמן קצר לפני פרסום המתווה הממשלתי לציבור, ובהצבעה עליו בממשלה היה גבאי השר היחיד שהצביע נגד.

על פי העבודה שערך גבאי, מתווה הגז הממשלתי כלל לא עונה על הבעיות שעמן ניסה להתמודד וחלק מהנחות היסוד שלו אינן נכונות, לכן התוצאה שלו שגויה. הבעיה העיקרית שהמתווה הממשלתי ביקש לענות עליה היא בעיית היתירות - העובדה שישראל מחוברת למאגר גז אחד בלבד באמצעות צינור אחד בלבד. תקלה משמעותית או אירוע ביטחוני חמור ינתקו את המשק מאספקת הגז, וחברת החשמל ותחנות הכוח הפרטיות יאבדו את מקור האנרגיה העיקרי שלהן (יותר ממחצית מייצור החשמל נעשית כיום על בסיס גז).

הואיל וזו הבעיה העיקרית שצריך להתמודד איתה, המודל האלטרנטיבי מניח שהדבר החשוב ביותר הוא לחבר את המאגר הקיים, תמר, בצינור נוסף לחוף, ובמקביל לפעול כדי להביא לפיתוח כמה שיותר מהיר של המאגר הגדול יותר, לווייתן, ולחבר גם אותו לחוף.

הנחת המודל היא שבשביל להגיע לתוצאה הזו צריך להציג לחברות הגז מודל כמה שיותר פשוט וחף מבירוקרטיה ומרגולציה סבוכה, כזה שייתן להן תמריץ או יכולת כלכלית לפתח את לווייתן. לכן הוא מציע לבטל לחלוטין את מנגנון המיסוי שנחקק בעקבות ועדת ששינסקי, זה שהטיל מס מיוחד החל ברמת רווחיות מסוימת.

הבעיה במנגנון הזה, לפי המודל האלטרנטיבי, היא שהכנסות המדינה במסגרתו יגדלו ככל שרווחי החברות יגדלו - כלומר למדינה יש אינטרס שהמחיר יהיה גבוה ושיהיו רווחי יתר.

לחלופין מציע המודל לפקח על מחיר הגז, כך שהחברות ימכרו אותו במחיר עלות ההפקה ובתוספת שולי רווח מוגדרים מראש, כשם שקורה למשל במחיר הדלק. גם שם המחיר מפוקח, נמכר במחיר עלותו בתוספת מרווח קבוע לבתי הזיקוק ומרווח קבוע לחברות הדלק. בנוסף, כמו במחירי הדלק, המודל האלטרנטיבי מציע להוסיף מס מיוחד - מס בלו - שממנו המדינה תראה את הכסף.

הגדלת היצוא תמורת לווייתן

מחיר היצוא, לעומת זאת, לא יהיה מוגבל לפי המודל האלטרנטיבי. המדינה תגביל רק את היקף הגז שהחברות רשאיות לייצא. גבאי לא נקב במספר במצגת לראש הממשלה, אלא הסתפק באמירה כי חלוקת מכסת היצוא צריכה להיות הוגנת. ככל הידוע, הכוונה היא לכך שמרבית הגז יישאר בישראל (כפי שנקבע בהחלטת הממשלה מיוני 2013 בעקבות אימוץ מסקנות ועדת צמח).

בנוסף, ובשונה ממתווה הגז הממשלתי, המודל האלטרנטיבי מציע להתנות את הגדלת היצוא מתמר בהנחת צינור נוסף ממנו אל החוף ובעמידה באבני דרך בתוכנית לפיתוח לווייתן. זאת במקום לאפשר לחברות הגז להגדיל את היצוא ללא תנאים מוקדמים. ומה יקרה אם חברות הגז לא יצליחו לאסוף מספיק חוזים שיאפשרו להן לקבל מימון לפיתוח מאגר לווייתן? לשם כך מציע המודל לתת להן ערבויות ממשלתיות.

גבאי הסביר במצגת מדוע בחר במודל כזה. ראשית, הנחת היסוד המשמעותית ביותר שלו היא שחברות הגז יעשו מה שהכי טוב עבורן. למשל, אם המדינה תיתן להן להגדיל את היצוא מתמר לפני פיתוח לווייתן, אין ערובה שישתלם להן לפתח אותו כל כך מהר.

בנוסף, העובדה שבסוף 2014 מחירי האנרגיה בעולם התחילו ליפול, והעובדה שהעולם עבר לפעול במתכונת של חוזי ספוט (spot) - כלומר חוזים נקודתיים קצרי טווח ולא כאלה שנחתמים לכמה שנים - מקשה במציאת מימון לפיתוח לווייתן. לכן המודל מציע שהמדינה תעזור לחברות לפתח את לווייתן באמצעות ערבויות ממשלתיות - כלומר שהבנקים יוכלו לתת להם כסף, כי יידעו שיש להלוואות שלהם עירבון ממשלתי.

הסתירות של חברות הגז

נקודה נוספת היא שלפי החישובים שעל בסיסם נבנה המודל האלטרנטיבי, המספרים שחברות הגז הציגו לצוות הממשלתי כלל אינם נכונים. למשל, לפי המודל, הנתח של המדינה מהכנסות הגז אינו עומד על 60% כפי שטוענות החברות, אלא על ממוצע של 42% אם מביאים בחשבון את כל שנות פעילות המאגר. יותר מזה, חישוב הרווחיות של החברות שונה אם מסתמכים על הנתונים שהן מסרו לצוות הממשלתי, ואם מחשבים זאת באופן עצמאי על סמך הדו"חות שהן מגישות לבורסה.

לפי המודל האלטרנטיבי, בעוד חברות הגז טוענות כי הרווח שלהן עומד על כ־16%–20%, בפועל הוא מגיע עד כ־35%. זאת בעיקר בשל הבדלים בהערכת גובה התמלוגים והמסים שהן צריכות לשלם למדינה. במודל נטען כי החברות הציגו לצוות הממשלתי כאילו הן משלמות למדינה יותר מכפי שהעריכו בדו"חות שלהן.

ולבסוף, המודל של גבאי מניח שמוטב מנגנון פשוט, עם כמה שפחות בירוקרטיה ורגולציה. בעוד לטענתו המודל הממשלתי עמוס מנגנוני בירוקרטיה שמצריכים אכיפה מסובכת, המודל שלו פשוט בהרבה ודומה למנגנון הפיקוח על מחירי הדלק, שנקבע מדי חודש על פי נוסחה ידועה מראש שתלויה בשער הדולר ובמחיר הנפט שנסחר במדינות אגן הים התיכון. הוא גם הניח, בשונה מפקידי הממשלה, שתחרות בלאו הכי לא תתפתח בשוק הגז, ולכן לשיטתו שינוי הבעלות על המאגרים פשוט אינו חשוב.