מכת חשמל

ביממה האחרונה הפכתי לאייטם פותח במהדורות החדשות, כקרבן מכת החשמל ברעננה. בצד האפל של רעננה, לא זה שחזר אליו האור בשעות הערב - החלק המערבי של רחוב אחוזה -אלא הצד שנידון למכת חושך למשך יותר מ- 24 שעות.

המכה כפולה כי אני גר בקומה שביעית. אפשר להסתכל בחיוב על 143 המדרגות (ספרתי, לקראת רשימה זו) שנאלצתי לטפס, כפעילות גופנית כפויה אך מועילה, אבל מה עם ישישים וישישות, ואימהות לתינוקות ונכים שנמנעה מהם המעלית? ומה עם בעלי העסקים הקטנים ברחוב בורוכוב הסמוך? ומה עם הבשר והחלב במקררים הפרטיים ובחנויות שכולן חשוכות. חוץ מחנות החשמל שבעליה, חשמלאי מן הסתם, הצליח להתקין בה גנרטור, ולמכור תאורות חירום בקצב שבו נמכרו כאן תרסיסי גז מדמיע, לאחר שהטרור הכה לראשונה ברעננה. בענייני מכות חשמל, לעומת זאת, אנחנו קרבנות סדרתיים ומתמידים.

משפחת חזי מרחובות אמש | צילום: שאול גולן

בערב ירדתי (143 מדרגות כפול שתיים) לרכב כדי לטעון את הנייד ולהירגע קצת עם העצבים של מאיר איינשטיין ורון קופמן ברדיו ללא הפסקה. לאחר יום של דממת מוות לצלילי השקט, אין כמו כמה צרחות טובות ללא הפסקה כדי להרגיע.

כאדם נאור, למרות המחסור בתאורה, ניסיתי להבין את תכלית העונש. לא כאדם דתי, ואפילו בלי המופתי שאחראי בימים

אלה לכל פיגוע, אלא כאדם חברתי שתוהה האם לסבלו יש לפחות ייעוד מוצדק כלשהו. ואז שמעתי את מיקו צרפתי, יו"ר ועד העובדים, טוען כי לבוא לעובדים בטענות זה כמו לבוא לחיילי צה"ל בטענות על הכישלון בלבנון 2. טיעון שנבנה בקפידה במעבדות היח"צ של הוועד כדי להצדיק את השביתה האיטלקית שהמיטה סבל מתמשך ומיותר על עשרות אלפי אזרחים שהוחזרו באחת לתקופת האבן. טיעון מהז'אנר שמזכיר את מפלטם של הנבלים, אבל טוב שצרפתי מזכיר לנו שהקרבנות האמיתיים בסיפור הזה הם עובדי חברת חשמל.

וברדיו, דרך הנייד שחזר לחיים טעונים, אני שומע גם את הפרסומת ל-103 מוקד החירום המרגיע של חברת חשמל ומיד לאחריו הפרסומת של כיל שמספרת לנו שכולנו בעצם בעלי המניות של החברה. ולבי יוצא אל האנשים הטובים האלה שעוטפים אותי בדאגה ואהבה אין קץ. אל האנשים שרק טובתי לנגד עיניהם, ושהטובות שהם מרעיפים עלינו רק מדרדרים אותנו אל עברי פי פחת של קיומנו כאן. ושמדובר בעובדי חברת חשמל הם גם אלה שיהיו האחרונים לכבות פה את האור. בינתיים הם מתרגלים את זה יפה.