המדינה נגועה בשחיתות - אז למה הציבור לא יוצא לרחובות?

מדינת ישראל היא מדינה שנגועה בשחיתות בכל השכבות. פוליטיקאים שהולכים לכלא, ראשי ערים המואשמים בלקיחת שוחד והתנהלות לקויה בחברות ממשלתיות על חשבון הציבור. מבקר המדינה מוציא דו"ח לאחר דו"ח ואף אחד לא ממש מתייחס לדבריו ולא נעשה עם הדו"חות הללו דבר.

השחיתות וחוסר המוסר הבסיסי בניהול המדינה הופכים את הכלכלה הישראלית לכלכלה כושלת בטווח הארוך שלא תצליח לצמוח בעתיד. המחשבה הנאיבית לפיה ישראל מדינת הסטארט-אפ תוכל להחזיק מעמד ולהסתמך על ה"ראש היהודי" לנצח היא טעות מסוכנת. צריך לזכור כי תעשיית ההיי טק הישראלית היא רק שכבה אחת בכלכלה הישראלית ולא נוגעת לרוב הציבור הישראלי. מעבר לשחיתות, אנו עדים מדו"ח מבקר המדינה האחרון לתופעות כמו בזבוז כספים בחברת החשמל וניהול לא יעיל, בעיות של זיהום מים וחובות של רשויות המס לציבור שאינם מוחזרים.

מה שמעניין בכל הסיפור הזה היא האדישות של הציבור. כי הרי על מחיר הקוטג' יצא הציבור לרחובות, אבל על בזבוז כספי משלם המיסים אף אחד לא עושה דבר. הפוליטיקאים שחלקם צמחו על בסיס המחאה החברתית שותקים, הציבור ממשיך בחייו כרגיל ודבר לא קורה.

המחקרים העוסקים בתחום מחאות חברתיות ומהפכות טוענים כי אחת הבעיות אצל המוחים היא כי הם לא מעריכים את היכולת שלהם לשנות ולכן הופכים להיות אדישים. רק כאשר נראה כי יכול להיות שינוי - הם מוכנים לצאת למחאה. התיאוריה הזאת מייאשת מאד, כי למעשה המסקנה היא שהציבור הבין כי ביכולתו להשפיע על מחירים שהוא משלם במגזר הפרטי והעסקי, אך בכל מה שקשור למגזר הממשלתי נראה כי הציבור התייאש וחושב כי אין בכוחו לשנות.

מחאת הקוטג' ב-2011. הציבור כבר לא יוצא לרחובות | צילום: אדם קפלן

השאלה היא מדוע הציבור אדיש כל כך ולא יוצא לרחובות על מנת לשנות את המצב? אותו ציבור שסובל ללא חשמל, שעומד בתור אינסופי בסניפי הדואר, שבכל שנה סובל שוב מהצפות ברחובות, שמחכה לרכבת והיא לא מגיעה ושכספו מרשות המיסים לא מוחזר אך כשהוא חייב כסף ירדפו אותו. כשמחיר הקוטג' עולה, אותו הציבור יוצא לרחובות ובועט ביצרניות הקוטג' ברשתות החברתיות, למרות שעליית מחיר הקוטג' פוגעת בו הרבה פחות מכל מה שמספר דו"ח המבקר האחרון.

חלק מהתשובה לשאלה הזו נמצא אצל אותו גורם שמנהל באופן כושל את המדינה. הגורם שאחראי גם על החינוך של הציבור (או יותר נכון חוסר החינוך). אין באמת חינוך פיננסי וצרכני בישראל ואין רצון שהציבור יבין יותר מדי. ציבור שמבין הוא ציבור שמוחה ודורש את מה שמגיע לו. למשל אם הציבור היה מקבל הדרכה על הזכויות שלו במס הכנסה במידה שהוא עובד בשתי עבודות או עובד חלקית במהלך השנה, הוא היה יודע לבקש את ההחזרים שמגיעים לו. מדובר אגב בעניין פשוט מאד שניתן להסבירו לכל אחד בשעה של הדרכה. אם הציבור היה מקבל הדרכה על זכויותיו כצרכן וכלקוח גם במגזר הציבורי ייתכן שהיה עומד יותר על שלו ומקבל שירות טוב יותר. ואם הציבור היה מקבל יותר הדרכה על המשמעות של ריביות, קרן פנסיה וכו' מצבו הפיננסי היה טוב יותר. אך מדוע שהציבור יקבל הדרכה? הרי הרבה יותר נוח למדינה לא מנוהלת הנגועה בשחיתות להרדים את הציבור בעזרת חוסר ידע והבנה, כי כך החגיגה יכולה להמשיך.

מעבר לחוסר החינוך, גם הבירוקרטיה היא כלי נוסף בידי המדינה למנוע מהציבור את זכיותיו. ככל שמקשים יותר ויותר על קבלת הזכויות כך יותר ויותר אנשים מתייאשים ומוותרים.

הסכנה הקיומית של ישראל היא לא אירן, לא הטרור הפלסטינאי ואפילו לא הדיון האלים בתוך החברה הישראלית. הסכנה הקיומית האמיתית של ישראל היא האדישות של הציבור.

הכותב הוא פרופסור מומחה למימון ופסיכולוגיה של משקיעים, סגן הדיקאן, בית הספר למנהל עסקים, המסלול האקדמי המכללה למנהל