האוניברסיטאות שכחו לתקצב את הקליניקות המשפטיות שלהן

כבר שבועיים שעובדי הקליניקות המשפטיות באוניברסיטת תל אביב שובתים. אחרי שבמשך 20 שנה נלחמו בבתי המשפט עבור זכויותיהם של אלפים, רובם אנשים חסרי אמצעים שלא היו מסוגלים לשכור עורך דין משלהם, החליטו המנחים להיאבק למען קבוצה מקופחת קרובה יותר: הם עצמם.

עורכי הדין שמאיישים את הקליניקות אמנם ממשיכים לייצג לקוחות בבתי המשפט, אולם מאז תחילת שנת הלימודים הם מסרבים להנחות סטודנטים בעקבות כישלון המו"מ שניהלו עם האוניברסיטה על שיפור תנאי ההעסקה שלהם. מאז נוסדו, בסוף שנות התשעים, זוכות הקליניקות המשפטיות ליוקרה מיוחדת. כל האוניברסיטאות ומרבית המכללות שמפעילות בתי ספר למשפטים מנהלות גם קליניקות, שמשלבות בלימודים התיאורטיים משפט יישומי - בעיקר כזה שעוסק בשינוי חברתי. עבור הסטודנטים מדובר בקורס שמקנה נקודות זכות לתואר ומאפשר להם להתנסות בייצוג אמיתי.

עבור הלקוחות זו הזדמנות לקבל ייצוג משפטי בחינם. את המערך המורכב מפעילים קלינאים, עורכי דין שמנחים את הסטודנטים ומייצגים את הלקוחות בבית המשפט. גם אנשי הסגל האקדמי שמרצים בפקולטה מעורבים בפעילות ומלמדים את התיאוריה המשפטית הרלבנטית.

אוניברסיטת תל אביב נחשבת לחלוצת החינוך המשפטי הקליני בארץ והיא מפעילה כיום שמונה קליניקות הזוכות להערכה מקצועית גבוהה. עובדים בהן 12 קלינאים המנחים בכל שנה כ־150 סטודנטים, ומנהלים למעשה משרדי עורכי דין שמתמחים בנושאים כמו זכויות ניצולי שואה וזקנים, זכויות עובדים, זכויות פליטים וצדק סביבתי.

"בראש ובראשונה אנחנו קורס אקדמי באוניברסיטה שמלמד עריכת דין חברתית", אומרת עו"ד ענת רודניצקי, מנחה בקליניקה לדיור, קהילה ומשפט.

"הסטודנטים מתנסים בעבודה פרקטית שבמרכזה הנגשת המשפט לאוכלוסיות מוחלשות, שבה הם גם רואים את הפער בין העולם האקדמי לפרקטיקה ומפתחים רגישות חברתית. זו גם הזדמנות לרתום את המשפט לטובת אוכלוסיות מוחלשות".

ההצעה: דירוג מסודר

הקליניקות בתל אביב רשמו הצלחות לא מעטות. הקליניקה לזכויות בפלילים היתה חממה לייסוד הסנגוריה הציבורית. בזכות פעילות הקליניקות הוגבלה התקופה המותרת למעצרם של פליטים ומבקשי מקלט, וביוזמת הקליניקה לצדק סביבתי נחקק חוק הגנת הסביבה ("המזהם משלם"), שקבע בין השאר שאפשר להטיל על מפעלים מזהמים קנס פרופורציוני לרווחיהם.

כמו האוניברסיטאות האחרות, גם אוניברסיטת תל אביב מציגה בגאווה את התוכנית הקלינית וההישגים שלה. אולם לטענת הקלינאים, הדבר לא מתבטא בהכרה בתנאי ההעסקה שלהם.

שכרם הממוצע של המנחים הוא 10,500 שקל ברוטו בחודש. הם טוענים כי אף שהם עורכי דין מנוסים ומובילים בתחומם, חלקם בעלי ותק של 10־15 שנים בקליניקות, שכרם נופל במידה ניכרת מזה של משפטנים בשירות המדינה, עורכי הדין במחלקה המשפטית של האוניברסיטה ואף מנחים במסלול הקליני בפקולטה לחינוך.

נוסף על כך, אף שזהו מקום העבודה הקבוע שלהם, הם אינם נהנים מביטחון תעסוקתי ומועסקים לפי פרויקט. "אנחנו עובדים במשך שנים בצורה בלתי אפשרית", מסבירה רודניצקי. "השכר לא הולם את הכישורים שלנו ולא דומה לשכר של קבוצות דומות באוניברסיטה, כמו למשל, במסלול המקביל למורים, ששם השכר גבוה בהרבה. בנוסף, אנחנו מועסקים כעובדי פרויקט זמניים כשמדי שנה ההסכם מתחדש".

בשנה האחרונה גיבשה הנהלת הקליניקות מתווה שמשנה את אופן ההכרה בקלינאים. התוכנית מדרגת אותם לפי פרסום מאמרים, איכות הנחיה ומומחיות משפטית וקובעת בהתאם תנאי שכר בסולם הדומה לקבוצות בעלות מאפיינים דומים באוניברסיטה.

היא גם קובעת מסלולי קידום אקדמיים ומסדירה חוזי העסקה ל־5–3 שנים. התוכנית אושרה על ידי ועד הקלינאים הארצי, הפקולטה למשפטים והדקאן. לפני כמה חודשים הם פתחו במו"מ עם הנהלת האוניברסיטה - והוא נכשל.

האוניברסיטה היתה מוכנה להעלות את השכר באופן צנוע, והפער בין הצדדים עומד על כ־200 אלף שקלים בשנה - כ־1,600 שקל בממוצע לחודש למנחה. בתגובה הודיעו הקלינאים שלא יפתחו את שנת הלימודים. בהודעה שהוציאו, כתבו הקלינאים: "אנו חוששים שאם דרישותינו לא ייענו, תחל פרישה של קלינאים, והמערך שנבנה בעמל רב כל כך והגיע להישגים מרשימים – ידעך".

אין הכרה אקדמית

"מצבנו טוב במובן זה שהנהלת הפקולטה עומדת מאחורינו", אומרת רודניצקי, "אבל ההצעות מהאוניברסיטה עדיין נמוכות. אנחנו משביתים את ההוראה, אבל ממשיכים לטפל בתיקים ולקדם פרויקטים של הלקוחות שלנו כי אנחנו לא יכולים לשבות מולם".

הסיבה העמוקה לפערים בין הצדדים נעוצה בכך שהאוניברסיטאות אינן מכירות בצוות הקליניקה כסגל אקדמי. לכל אוניברסיטה שיטה משלה להעסיק את הקלינאים, אך באף מוסד לא התקבלו הקלינאים כשווים במעמדם לאנשי הסגל, אף שהם במשרה מלאה ומלמדים סטודנטים כבר שנים רבות. אחת הסיבות לכך היא שהקלינאים אינם עוסקים במחקר ולא לכולם יש דוקטורט. חוסר ההכרה בקליניקות מתבטא גם בתקציבים. התקציב השנתי של הקליניקה מיועד בעיקר למימון שכרם של הקלינאים, אולם רובו מגיע מתרומות שגייסו הנהלות הקליניקות והקלינאים עצמם.

"העובדה שהאוניברסיטה בעצם לא מממנת את השכר שלנו מדגישה את הארעיות שלנו. האבסורד הוא שהאוניברסיטה מאוד מתגאה בעבודת הקליניקות, אולם לא לוקחת בכך חלק", אומרת רודניצקי.

מאוניברסיטת תל אביב נמסר בתגובה כי "עורכי הדין המנהלים את הקליניקות למשפט פנו להנהלת האוניברסיטה למיסוד העסקתם וקביעת בסיס חדש לשכרם, שמשמעותו תוספת של כ־30% לשכר הנוכחי. לצערנו, אילוצי התקציב של האוניברסיטה ואי־תקצוב פעילותן (של הקליניקות) במסגרת תקציבי הות"ת המוקצים לאוניברסיטה אינם מאפשרים עדכון בסדר גודל שכזה.

האוניברסיטה מעריכה את תרומתן הרבה של הקליניקות להרחבת בסיס הידע וההבנה של בוגרי הפקולטה למשפטים. בשלב זה מתנהלים מגעים בין הצדדים לגשר על הפערים".

לרדוף אחרי הכסף

מה קורה בקליניקות אחרות בארץ? תלוי את מי שואלים. בקליניקות באוניברסיטת בר־אילן מודים שיש מקום לשיפור, אך בינתיים הם אינם קרובים לצעדים ארגוניים.

"זה תהליך ארוך", אומרת מנהלת אגף הקליניקות המשפטיות ד"ר שירי רגב־אמסלם. "עשינו כברת דרך ויש הכרה בנו מצד הפקולטה, אבל עדיין לא מהממסד האקדמי. באוניברסיטה מתגאים בקליניקות, אבל לא מוכנים לקבל אותן לגמרי לאקדמיה".

בבר־אילן יש שבע קליניקות, ובהן לזכויות אנשים עם מוגבלות, ניצולי שואה ורגולציה סביבתית, והלימודים בהן חובה לתלמידי שנה ג'. הקליניקות מתגאות בהצלחות רבות. הקליניקה למוגבלויות ייצגה בהצלחה צעירה סכיזופרנית שהתנגדה לכך שאחיה ימונו לאפוטרופסים שלה. מאבק נוסף שזכה לפרסום הוא של שתי אחיות כבנות 90, המבקשות לקבל הכרה בביטוח לאומי כידועות בציבור. בנוסף, הקליניקה מנהלת מאבק באופן שבו משרד הרווחה קובע את המוגבלות של בעלי מוגבלויות מורכבות.

"כשהסטודנטים יהיו עורכי דין, רבים מהם ישתמשו במשפט לטובת החזקים", מסבירה רגב־אמסלם, "אבל אנחנו צריכים לתרום לסביבה ולא להיות במגדל השן, ולכן הסטודנטים חייבים להיות חשופים לצד הזה של המשפט".

הקליניקות של אוניברסיטת בר־אילן מטפלות בכ־1,500 פניות בשנה, ובכל קליניקה יש מנחה שמועסק בהיקף של חצי משרה עד משרה. "מכיוון שכל הסטודנטים מחויבים להשתתף בקליניקות, קלינאי אחד מנחה 16 סטודנטים. זה עול משמעותי שלא מוכר על ידי האוניברסיטה והמל"ג. אנחנו חושבים שזה הכרחי, אבל בהשכלה הגבוהה זה עדיין לא מוכר". לדבריה, "בכל הקליניקות המצב גרוע. היתרון שלנו על תלאביב הוא שההעסקה היא במסלול מינהלי ולא לפי פרויקט, אבל השכר נמוך יותר מבתל אביב ואינו תואם את היקף העבודה".

גם באוניברסיטת בר־אילן חוזי ההעסקה של הקלינאים מתחדשים בכל שנה, ועיקר השכר מגיע מתרומות. "הפקולטה משתתפת בחלק מהתקציב, אבל זה לא יוכל להימשך כך הרבה זמן", אומרת רגב־אמסלם. "הקליניקות לא מתוקצבות וזו בעיה. הדקאן ואני אחראים להביא את הכסף, ואם אין - אז אין קליניקות".

מיתוג מוצלח

במכללה למינהל נראה שהמצב טוב יותר. "הקליניקות מספקות הכשרה מעשית כדי שהסטודנטים יקבלו כלים פרקטיים", מדגישה ד"ר רותי לבנשטיין לזר, מנהלת המערך הקליני של בית הספר למשפטים במסלול האקדמי של המכללה למינהל.

"בנוסף, אנחנו מבקשים לחולל שינוי חברתי ולהנגיש את המשפט לאוכלוסיות מוחלשות. זה יוצר סטודנטים ביקורתיים יותר", היא מספרת.

בפקולטה למשפטים במכללה למינהל יש 12 קליניקות, והקלינאים שם יחסית מרוצים מהתנאים ומעידים על שיתוף פעולה מלא עם הנהלת בית הספר. לדברי לבנשטיין לזר, "המיתוג של מערך הקליניקות והמרכזיות שלו מאוד משמעותי מבחינתנו. יש לנו גם שיתופי פעולה עם הקליניקות באוניברסיטאות האחרות, שאני חייבת לפרגן להן".

היא מוסיפה כי "כבר כמה שנים מדברים על הרצון שיהיה מיסוד של הקליניקות, שיהפכו לחלק אינטגרלי וחשוב בבתי הספר למשפטים. אצלנו מתייחסים לקליניקות כמערך הדגל של בית הספר. המעמד של הקלינאים אמנם שונה מהסגל האקדמי, הם אינם חלק מהסגל הקבוע, וחלקם גם לא מעוניינים בכך; אבל המטרה שמגובה על ידי הנהלת בית הספר היא שמרבית הקלינאים יהיו במשרה מלאה וירוויחו בהתאם להשקעה שלהם, גם אם הם לא סגל קבוע במובן האקדמי".

לסיכום אומרת לבנשטיין לזר כי "מוסדות הלימוד חייבים לפתח את הקליניקות המשפטיות כי הפעילות שלהן משמעותית, מקדמת את הסטודנטים ואת השם של המוסד, ואף מביאות לשינוי חברתי אמיתי. והדבר הזה דורש תקציבים".