סרט: המלך אוהד הראשון

שמונה שנים, לא פחות, לקח לבמאי תומר היימן להשלים את "מיסטר גאגא", סרטו התיעודי על אוהד נהרין. בדרך היה גיוס כספים מהציבור, דדליין שפוספס בחגיגות ה־50 ללהקת בת־שבע, גרסאות שונות שהוקרנו בפסטיבלים - ועכשיו, סוף סוף, הסרט יוצא להקרנות מסחריות. שמונה שנים הן הרבה זמן, ולהיימן המוכשר היה ללא ספק המון חומר גלם לבחור ממנו במטרה לשרטט את דמותו של מי שמכונה, כבר בפריים הפותח, "אחד הכוריאוגרפים הכי חשובים של דורו".

אין שאלה האם נהרין ועבודתו ראויים לסרט, ואין גם שאלה מהי עמדתו של היימן לגביו - מדובר במעריץ, וככזה הוא גם מתלווה אליו ומצלם את עבודותיו. משלב מוקדם מאוד "מיסטר גאגא" מתפצל לשני סרטים שנשזרים זה בזה: הראשון הוא סרט תיעודי על אוהד נהרין האיש, השני הוא סרט על מחול.

נתחיל דווקא ב"סרט" השני. כסרט על מחול, "מיסטר גאגא" הוא סרט נהדר. הוא מצליח לתפוס את היופי, העידון והאנרגיה שבמחול - אמנות שאו שאתה אוהב או שאתה משתעמם ממנה למוות - ולתת כבוד לתמונות הבמה המרהיבות והמורכבות שיוצר נהרין בבת־שבע.

מאידך, כסרט על אוהד נהרין עצמו, "מיסטר גאגא" לוקה בחסר, שכן נהרין נותר מרוחק ולא מפוענח לכל אורכו. הצופה שומע עליו דברים - למשל שהוא צועק בחזרות - אך לא רואה זאת בעצמו. שומעים על סיפור האהבה של נהרין עם הרקדנית מארי קאג'יווארה, שנפטרה מאוחר יותר מסרטן, ועל העובדה שרבות מעבודותיו היו בהשראתה - אך הוא עצמו אינו מדבר על כך. זה הגיוני בסרט דוקומנטרי שנעשה על אדם מת, אבל נהרין חי ובועט, ולכן לאחר הצפייה בו נותרת תחושת החמצה. כי מה למדנו על נהרין מהסרט? שום דבר, בעצם.

רגעים שנזכור ביום שאחרי

1. נהרין הצעיר. כמה שהוא לוהט!

2. ההורים של נהרין נראים כמו שני טיפוסים מעניינים, וחבל שהם לא מקבלים יותר זמן מסך.

3. הסערה שעוררה פרשת בת־שבע והגטקעס. האם זה היה קורה גם היום?