"ישראל יכולה להיות חלוצת תכנון ימי"

"למדינה יש מחויבות לפתח את השטח הימי כמשאב ציבורי", אמר ל"כלכליסט" בראיון טלפוני צ'רלס איהלר, היועץ הבינלאומי הבכיר של התוכנית הימית לישראל - פרויקט שאפתני של הטכניון בהשתתפות עשרות מומחים מתחומים שונים, שלראשונה נועד להסדיר תכנונית את השימושים במים הטריטוריאליים והכלכליים של ישראל. במילים אחרות, מטרת הפרויקט היא להחליט אילו שטחים ראוי שישמשו את תעשיית הגז, מה ישמש לטבע ולתיירות, וכיצד כל הפרויקטים האלה יוכלו לחיות בכפיפה אחת.

ב-9 בנובמבר יתקיים באשדוד כנס הקיימות הבינלאומי השלישי והפעם עם הפנים אל הים והחוף

איהלר, אמריקאי שמתגורר בפריז, קשור לים בכל חייו המקצועיים. הוא מייעץ לאונסקו על אוקיאנוגרפיה ובמשך 32 שנים עבד בסוכנויות סביבה וים אמריקאיות כמו ה־NOAA (National Oceanic and Atmospheric Administration) וה־EPA (Environmental Protection Agency). את תחום התכנון הימי הוא מגדיר תחום צעיר: "הוא לא קיים יותר מ־10 שנים. במובן הזה ישראל יכולה להיות חלוצה בתחום", לדבריו.

מהאקדמיה לממשלה

האתגר הגדול של התוכנית הימית שמגבש הטכניון הוא חוסר המעמד המחייב שלה מול המדינה. במילים אחרות, המדינה יכולה להתעלם מהתוכנית לחלוטין אם היא רוצה. בתשובה לשאלה אם יש בעולם תקדימים לכך שפרויקט אקדמי הופך לתוכנים ימית של מדינה, איהלר מציין את בלגיה לדוגמה. "החלו לעבוד שם על תוכנית בשנת 2003, והיוזמה היתה אקדמית. האתגר הגדול שם היה שכאשר הם בדקו את היקף השטח הימי מול השימושים, הם גילו שהם יצטרכו שטח גדול פי 2.5 ממה שיש להם כדי לספק את כל הצרכים לשימושים בים. אבל הליך טוב של תכנון יכול להתמודד עם האתגר הזה, ובסופו של דבר התכנון האקדמי היה הבסיס לתכנון הממשלתי".

עד כמה היה התכנון הממשלתי בבלגיה שונה מהתכנון האקדמי?

"התכנון הממשלתי היה המשך מדויק של התכנון האקדמי. ואני מקווה מאוד שכך זה יהיה גם בישראל".

אחת הבעיות בישראל היא לחצים של גופים מסחריים, בייחוד חברות הגז, שמנסים למשוך את הרגולציה בכיוון שלהם. איך מתמודדים עם זה?

"לחץ מסחרי הוא לא תופעה ייחודית לישראל. הבסיס הוא קיום תהליך שקוף. הים הוא משאב ציבורי, והבעלות על השטח צריכה להיות ציבורית. צריך לערב בתהליך את כל בעלי העניין בקשר לשטח הימי - אבל צריך גם להיות זהיר לגבי מי בעלי העניין המשפיעים בתהליך, כי לא כולם שווים בכוחם".

איך אפשר לגרום לציבור להיות מעורב יותר בהחלטה כמו תוכנית ימית?

"בארה"ב קשה לעשות פגישה בתהליך כזה שלא תהיה פתוחה לציבור. הציבור האמריקאי משתתף בכל החלטה ציבורית, אבל צריך לקחת בחשבון שזה מעלה את העלות של ההחלטה הציבורית ואת משך הזמן שלוקח להגיע אליה. אני חושב שייצוג ציבורי הולם יכול להגיע גם מעמותות וארגונים ציבוריים שלא למטרות רווח".

עד כמה תוכנית ימית יכולה להיות רלבנטית לאורך זמן? הרי יכולה לבוא טכנולוגיה חדשה ולטרוף את הקלפים.

"התוכנית צריכה לספק אופק ולהיות בעלת ערך 20–30 שנה קדימה. לצורך כך היא חייבת להיות פתוחה לשינויים. בעצם צריך לפתח תוכנית שמשתנה כל הזמן. תהליך כמו מלחמות המחיר בשוק הגז הטבעי - זה משהו שמשתנה כל הזמן ויכול לשנות דרמטית את הצרכים והאינטרסים סביב הים. טכנולוגיה משחקת כמובן תפקיד גדול. לפני 10 שנים אף אחד לא דיבר על חוות של טורבינות רוח בתוך הים. בינתיים גילו שאפשר להקים חוות טורבינות צפה בתוך הים ולספק כך אנרגיה מתחדשת. זה משהו שלא היה לפני 10 שנים, ומשהו כזה צריך לשנות את הקצאת השטחים לשימושים בים. על כל תוכנית צריך לפקח - לחזור אליה אחרי כמה שנים ולראות שהיא עובדת, ואם לא - לשנות. אני יודע שתוכניות־על זה משהו פופולרי מאוד בישראל, אבל אני בטוח שזה ישתנה. תוכנית לא יכולה להיות קפואה בזמן".

לרכז את התכנון

איהלר דיבר גם על העניין הרגולטורי. בתשובה לשאלה אם לדעתו צריך להקים רשות אחת שתפקח על הים הוא אומר כי "רשות ימית זה משהו שיכול להתפתח להרבה כיוונים. באנגליה היתה בעבר תחרות בין 70 גופים על תכנון ימי, ושם החליטו להקים סוכנות ים. ההקמה של הסוכנות ארכה חמש שנים, אבל עכשיו יש תכנון ריכוזי לשטחים הימיים. בארה"ב יש חמישה־שישה גופים מרכזיים שנוגעים בים, ולקח הרבה זמן עד שהתחיל תכנון סביבתי ימי. לדעתי צריך להיות גוף אחד שמרכיב את התוכנית, וזה לא חייב להיות רשות ימית. זה יכול להיות רשות התחבורה, או האנרגיה, או הסביבה. שיהיה גוף אחד שעושה את התוכנית. אבל ביישום - לדעתי לא כדאי לרכז את כל הסמכויות במקום אחד".

האם יש לנו ידע מספיק על הים כדי להציב תוכניות כאלה?

"כל תוכנית היא תהליך, והתהליך הזה חייב לכלול מחקר נוסף של השטחים הימיים. לא כדאי שתהיה הקצאה מדויקת של שטחים לשימושים. צריך הגדרה כללית - מה פתוח לשימוש מסחרי, מה מתאים לשימור. וכל הזמן צריכים להמשיך את המחקר כדי ללמוד עוד על הים".

צ'רלס איהלר (72)

 

• מצב משפחתי: רווק
• מגורים: פריז, צרפת
• תפקיד נוכחי: נשיא אושן ויז'נס ייעוץ, יועץ אוקיאנוגרפיה לאונסקו ולתוכנית הימית של הטכניון
• תפקידים קודמים: מנהל משרד התוכניות הבינלאומיות בשירות האוקיינוסים האמריקאי ב־NOAA, ראש מרכז הערכת הנזקים בדליפת הנפט של אקסון ולדז, מנהל משרד האוקיאנוגרפיה וההיערכות הימית במרילנד