טובת הקבוצה מעל הכל

טובת הקבוצה, כמו טובת הילד בדיני משפחה, היא האינטרס העליון בתביעה ייצוגית. ולכן, קובע היועץ המשפטי לממשלה, היא דוחה ומתגברת על כל פגם בהליך - מחוסר תום לב, דרך ייזום התביעה בידי עורך הדין (וזו שאלה שהלשכה אמורה לתת עליה את הדעת), וכלה בהגשת תביעות מקבילות בכמה בתי משפט ברחבי הארץ.

והפגמים האלה הולכים ומתרבים. בסטטיסטיקות הליכי הסרק במחלקת המחקר של בתי המשפט תופסות התביעות הייצוגיות מקום מרכזי. "עורכי הדין בתביעות אלה הם הדבר שהכי קרוב אצלנו ל'רודפי האמבולנסים' בארה"ב", אמרה לי שופטת בכירה, והיא לא התכוונה להחמיא.

עמדת היועץ המשפטי דווקא משקפת סוג של מחמאה. עולה ממנה חשיבותו האזרחית והכלכלית של מוסד התביעה הייצוגית. מדובר בסוג של אכיפה אזרחית שמונעת בידי מודעות צרכנית, ולא רק הזדמנות ל"מכה" כספית של התובע ונציגו. לרגולטורים, מעבר לרפיסותם הטבעית, אין תמיד הזמן והכלים לפקח על כל העוולות במשק. אז בשביל זה ישנו עו"ד יוחי גבע, שחוזר מהסופרמרקט וסופר את כדורי הבמבה בשקית כדי לתבוע על תרמית במשקל. וישנה להקת עורכי הדין שהתלבשה על שוק ההון ומפגיזה את הטייקונים בתביעות ייצוגיות ונגזרות - כי עם כל הכבוד לבמבה, הכסף הגדול לא מתחבא בתחתית של שקית חטיפים.

בהמשך לקו הזה של סובלנות לפגמים בשם טובת הקבוצה ומוצקות העילה, הפך היועץ המשפטי לאחרונה למיליטנטי יותר בהתנגדותו להסדרי פשרה בתביעות ייצוגיות. זהו הצד החברתי הנוסף והמשלים של חוות הדעת הנוכחית - לא לאשר אוטומטית פשרות, וללחוץ אגב כך להגדלת הפיצוי לנפגעים.