כסף, אהבה, מחול

על הנייר, מפתה לראות בסיפורו הייחודי של ואלרי פאנוב סיפור הצלחה ישראלי: רקדן יהודי מוכשר ומפורסם, שהוזכר בנשימה אחת עם מיכאיל ברישניקוב, עורק מברית המועצות למערב ומוצא את מקומו דווקא באשדוד, ובה הוא מקים להקת בלט כנגד כל הסיכויים.

עם זאת, קיימות זוויות נוספות לסיפור של פאנוב: אפשר לראות בו סיפור של הגירה מטלטלת בזמנים היסטוריים מטלטלים לא פחות; הוא יכול להיות מסופר כסיפור אהבה טראגי, בגלל התאבדותה של אשתו השלישית; ואפשר גם לראות בו סיפור על אמן שנוטש את כל מחוייבויותיו — להוריו, לנשותיו ולילדיו — כדי להתמסר לאמנותו. שום סיפור אינו תואם את המציאות המורכבת, ואי אפשר לצמצם את פאנוב למשבצת הצרה של "גיבור תרבות", משום שכמעט בלתי אפשרי לארוג סביבו מיתוס. לפרקים קל לחוש כלפיו אמפתיה, ולפעמים קשה להבין את האגביות שבה מוזכרים אירועים אישיים הרי גורל. כל טרגדיה מכאיבה, וכל הצלחה מטאורית נוכחים ונעלמים אצל פאנוב בתוך אותו שוויון נפש מחויך. "זה לא אני, זה הגורל", הוא נוהג להגיד.

ואלרי פאנוב | צילום: תומי הרפז

במוצאי יום שבת הקרוב, ב־22:30, ישודר בערוץ הראשון "הרקדן", סרט תיעודי על פאנוב (77) בבימויו של אלכסנדר גנטלב. "כשהוא ראה את הסרט בפעם הראשונה, התגובה המיידית שלו היתה 'אוי ואבוי, כמה אני זקן'", אומר דורון גפטמן שמתרגם את שיחתי עם פאנוב, שאינו דובר עברית. "אני צריך לראות את הסרט שוב פעם, אבל אני חושב שהוא מעניין", אומר פאנוב. "עשו עליי בערך 18 סרטים בתקופת חיי".

בוא נתחיל רגע מההתחלה. מתי ידעת שאתה רוצה להיות רקדן בלט?

"לרקוד זו תשוקה, והיא אצלי מגיל צעיר. גם הבן שלי החליט ללמוד מחול בגיל שש. אמא שלי, שהיתה לה תשוקה עצומה לאמנות, אהבה את הבחירה שלי, אבל אבא, שהיה כמו גנרל קומוניסטי, ממש לא".

בגיל צעיר למדי היית הכוכב של בלט קירוב. אהבת את זה?

"מצד אחד, היינו כמו עבדים, רקדנו 11 שעות ביום. מחוץ לרוסיה קיבלנו 13 דולר ליום, בקושי היה לנו כסף לאכול. מצד שני, בתוך רוסיה קיבלנו הכל — מכונית, בתי קיט, סעודות פאר — אבל הכל ממש גרוע".

נלחמת בהחלטה לא לתת לך לצאת מרוסיה. ישבת בכלא, שבתת רעב.

"24 יום, וזה עשה לי רק טוב. בשביל אשתי דאז גלינה (אשתו השנייה — ש"ס) לא לאכול היה קטסטרופה. רצינו לעזוב יחד אז שבתנו יחד, אבל אחרי שלושה ימים מצאתי אותה במטבח, אוכלת עוף בשקט".

פאנוב בצעירותו | צילום: ארכיון משפחת פאנוב

מאז שעזבת את ברית המועצות לא ראית את המשפחה שהשארת שם.

"אשתי הראשונה היתה מאוד פרו־קומוניסטית. ממנה מגיע השם 'פאנוב'. אמרו לי שלא יכול להיות רקדן ראשי עם השם היהודי 'שולמן', אז לקחתי לה את השם. אבא שלי מאוד לא אהב את זה והיה בינינו נתק. לפני שגורשתי מרוסיה דיברנו, הוא בכה ואמר לי שאני הורג את אמא שלי, הוא פחד שהיא תשתגע".

ומה עם אשתך והבן שלכם?

"עוד לפני שעזבתי היה נתק עם אשתי הראשונה, כי הייתי עם גלינה. גם הבן שלי הרגיש ממש נבגד ולא רצה לראות אותי. אנשים נורמליים לא מבינים את אורח החיים של אמן".

ואז הוא מת.

"הוא נפטר בניתוח אפנדיציט, נתנו לו מנת דם מהסוג הלא נכון".

בסרט אתה מציין שתמיד התבלבלת בין מין לאהבה.

"זה הבלבול הגדול ביותר של חיי, תמיד בלבלתי בין שניהם. גם היום, אחרי שלוש נשים, אני לא מומחה גדול. כולם מדברים על אהבה, אבל איך זה קורה ומה זה אני לא בטוח שאני יודע".

"תבוא עוד 25 שנה"

לאחר שגורשו מרוסיה הסתובבו הוא וגלינה בעולם, רקדו ויצרו כוריאוגרפיות למוסדות מובחרים כמו האופרה של ברלין והבלט המלכותי בשבדיה.

המאסר שלך עשה בזמנו רעש בתקשורת העולמית, לורנס אוליבייה קרא לשחרורך. יכולת להגר לארצות הברית כמו ברישניקוב.

"התעייפתי מאוד מלהופיע ומכל הטיסות. זה לא לעשות אמנות, הכסף טוב אבל ליצור אפשר רק בלהקה משלך. אמריקה זו ארץ של כוכבים, היא מצוינת לחשבון הבנק אבל פחות ליצירה. ב־1978, כשהגעתי לישראל, ביקשתי מהמדינה מיליון דולר כדי להקים להקת מחול. במונחים של אירופה ורוסיה זה כלום. גולדה אמרה לי, 'תבוא עוד 25 שנה, כשהמדינה כבר לא תילחם על קיומה'. ובאמת, רק אחרי 25 שנה הצלחנו להקים פה את הבלט".

חיים אומללים

למה דווקא בלט?

"יש בעיה עם מחול מודרני. בלט קלאסי יכול לעלות שוב ושוב במשך 100 שנה ולהישאר רלבנטי, בזמן שהרבה מהדברים המודרניים רואים פעם אחת וזהו. אני מכיר מחול מודרני היטב. אומרים שאני מסורתי כי זו הסטיגמה שיש על בלט רוסי, אבל אני מכונה שיכולה לעשות הכל".

באחת הסצנות בסרט רקדנית בלהקה מדברת על הקושי להתפרנס ואומרת שלא היתה שולחת את בתה ללמוד בלט.

"אני מזדהה עם האמירה שלה. כל כך קשה לחיות כרקדן, אלה חיים מאוד אומללים. בישראל יש לרקדנים אותה המשכורת כמו של המנקים. כשהתחלנו את הלהקה הייתי מיליונר, עכשיו כמעט אין לי כלום".