להתמסר למעוף

כמעט כל בחירה ב"סטיב ג'ובס" היא מעניינת, וזה ניכר כבר מהרגע הראשון. הסרט על הענק הטכנולוגי שמאחורי אפל נפתח בכלל עם מוח מבריק אחר, ארתור סי. קלארק, מחבר "אודיסאה בחלל". קטע וידיאו ישן מביא את קלארק האמיתי ומסביר איך אי שם בעתיד מחשבים יוכלו לאפשר לנו לחיות ולעבוד בכל מקום, לנדוד בלי להתנתק.

אחרי פתיחה כזאת אפשר לצלול לסרט העלילתי שמבקש לתת לנו להכיר עוד קצת את ג'ובס, האיש שחתום על חלק ניכר ממימוש החזון הכמעט בדיוני שתיאר קלארק. נקודת הפתיחה מצוינת - ג'ובס הוא אחד מגיבורי התרבות המרתקים והמשפיעים ביותר כיום, דני בויל ("טריינספוטינג", "נער החידות ממומביי") הוא מהבמאים הפוריים כיום, והתסריטאי אהרון סורקין ("הבית הלבן", "הרשת החברתית") יודע להפתיע.

הפעם סורקין עשה זאת באמצעות תסריט לא לגמרי שגרתי שבנוי יותר כמו מחזה בן ארבע מערכות, ושמתבסס על בחירת שלוש סצנות מתוך 900 עמודי הביוגרפיה הרשמית של ג'ובס. זו מן הסתם לא היתה בחירה קלה אבל היא הצליחה להיות מוקפדת, והיא מתמקדת במאחורי הקלעים של שלוש מההשקות הדרמטיות בהיסטוריה של אפל.

הזמן הוא שחקן מרכזי בסרט, שמקלארק של 1974 עובר להשקת מקינטוש ב־1984 ומסתיים בהשקת iMac ב־1998. שינויי הזמן ניכרים בסרט ויש להם כוח דרמטי: הם יוצרים איזו תחושה שהכל סביב משתנה, חוץ מג'ובס והנחישות שלו לעצב את העתיד של אפל — או לעצב את העתיד בעזרת אפל.

ג'ובס האמיתי, 1977. מאחורי הקלעים בארבע מערכות | צילום: גטי אימג'ס

פסבינדר עושה את זה

ג'ובס ידע שהוא משנה את העולם. לתפיסתו, שני האירועים הגדולים של המאה ה־20 היו ניצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה - ויציאת המק. אבל הוא התכחש לבתו, נאבק על השליטה בחברה, פוטר חזר וסער. לא היה קל להיות האיש הזה, לא היה קל להיות לידו.

מייקל פסבינדר נדרש לעמוד במשימה הזאת לצורך הסרט, ויש לו חלק חשוב בעובדה שהסרט עובד. הוא שחקן אופי מצוין עם נטייה תיאטרלית, וזה משרת אותו היטב בתפקיד ומחפה על היעדר הדמיון הפיזי לג'ובס. הוא נתמך בשחקנים טובים: קייט וינסלט כג'ואנה הופמן, אשת סודו של ג'ובס; וסת' רוגן כסטיב ווזניאק, שותפו. כדרכו, התסריט של סורקין עמוס דיאלוגים קולחים וטובים, והפינג־פונג בין פסבינדר לווינסלט מהיר, ציני ומלא תשוקה (למוצר, אבל תשוקה היא תשוקה).

כך נראה בימוי טוב

"סטיב ג'ובס" הזכיר לי את "בירדמן" של אלחנדרו גונסלס איניאריטו שיצא בדיוק לפני שנה. שניהם צמצמו את הסיטואציה לחלל אחד, התבססו על משחק ושפעו דיאלוגים. אבל בעוד המצלמה ב"בירדמן" רקדה בשוטים ארוכים ומורכבים, השפה ב"סטיב ג'ובס" נקייה, כמעט אפורה, אך מוקפדת בקומפוזיציה.

הסרט הזה כבר עכשיו שנוי במחלוקת. יש מי שרואים בו ביוגרפיה חסרת חן, אך לטעמי הוא מצוין, בזכות הבחירות המקוריות והבימוי מלא המעוף של בויל. זה כוחו של בימוי טוב: כשאתה כצופה מרגיש שהסרט בידיים טובות, הכל מתחבר.

רגעי שנזכור ביום שאחרי:

1. ג'ף דניאלס מסתמן כליהוק האולטימטיבי של בכיר אמריקאי.

2. כל אוטובוס שני בלונדון מכוסה בכרזת הסרט וביקורת שצועקת "יצירת מופת".

3. מייקל פסבינדר הוא בן זוגה של אלישיה ויקנדר ("אקס מכינה")